ת"א 40018-06-19

תקציר

התובעים, שהתכוונו לרכוש בית מהנתבעים, תבעו את האחרונים על כך שלא מכרו להם את הבית לאחר שהסכימו לכך. התובעים טענו כי הגיעו להסכם עם הנתבעים והיו אמורים לחתום על חוזה, אך הנתבעים מכרו את הבית לצד שלישי. הנתבעים טענו כי לא הושג הסכם מחייב וכי לתובעים היה מועד אחרון לתשלום מקדמה שלא עמדו בה. בית המשפט פסק לטובת התובעים וקבע כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב. בעוד שהתובעים והנתבעים הסכימו על מכירת הבית, חסרו פרטים מהותיים, ולא ניתן היה להוכיח את טענת התובעים כי הושג הסכם מחייב. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הנתבעים לא העניקו לתובעים "זכות ראשונה" לרכוש את הנכס. למרות שבית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעים ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב, הוא קבע כי התובעים אינם זכאים לפיצוי המוסכם שנקבע בטיוטת ההסכם, שכן הוא מיטיב עם הנתבעים בלבד. לתובעים נפסק פיצוי חלקי בגין נזקיהם, לרבות אובדן ימי עבודה, דמי הלוואה ושכר דירה. כמו כן פסק בית המשפט לתובעים 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש. עם זאת, התביעה האישית נגד הנתבע הבודד נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא ראיות לאשמה אישית או כוונה להונות. בסופו של דבר חויבו הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי כספי בסך 76,067 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 96,567 ש"ח, בתוך 30 יום. תביעתם של התובעים לפיצוי מוסכם נדחתה, ובקשתם להטיל אחריות אישית על הנתבע נדחתה אף היא.