ע"א 481/74

תקציר

פסק הדין הנדון נסוב סביב מחלוקת בדבר גובה הפיצויים המגיעים למערער שביתו היה נתון להפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943 וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. עיקר המחלוקת נסובה סביב מועד הערכת סכום הפיצוי, כאשר המערערת דורשת 200,000 ל"י והעירייה מציעה 80,000 ל"י בלבד. בית המשפט העליון קבע כי מועד השומה צריך להיקבע על ידי בית המשפט על פי נסיבותיו הספציפיות של המקרה. עוד הבהיר בית המשפט כי מעמדו של דייר בדירת דיור ציבורי, כדוגמת עמידר, שונה מזה של בעל דירה, ושיקולי מצב משפחתי אין משמעותם שיפור תנאי הדיור של דייר מפונה. באשר לחישוב הפיצויים, קבע בית המשפט כי יש להתבסס על כספי המפתח הנהוגים למגורים מושכרים, ולא על בתים מאוכלסים, שכן המערערת היא דיירת מוגנת. בית המשפט הוסיף וקבע כי הדיור הזמני שהוצע למערער היה סביר, בהתחשב בכך ששטחו זהה לזה של מקום מגוריו הנוכחי. בנוסף, הסכימו השופטים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הפיצוי המגיע למערערת צריך לעמוד על 130,000 ל"י בהתבסס על דרישת הדיור הזמני הסבירה לפי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. הם הדגישו כי המועד להערכת הפיצוי צריך להתחשב בנסיבות, ולהימנע הן מעיכובים מוגזמים והן מהתדיינות משפטית מיותרת. ההחלטה התייחסה גם לטענות נלוות בדבר התחשבות עסקי המערערת בפיצויים, תשלום ריבית על הסכום שאינו שנוי במחלוקת וחלוקת הוצאות, אשר כולן נדחו בסופו של דבר. השופט עציוני, אליו הצטרף השופט ברנזון, הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כאשר המשיבים יישאו בהוצאות הערעור. השופט כהן הסכים עם התוצאה אך הציע הבהרה לגבי המועד הקובע לשומה.