דב"ע מב/49 - 3

תקציר

התיק סובב סביב פיטוריה של עובדת בהריון במהלך תקופת הניסיון שלה ללא היתר. העובדת טענה כי פוטרה שלא בצדק, שכן חוק עבודת נשים אוסר על פיטורי עובדות בהריון ללא אישור שר העבודה. עם זאת, המעסיק טען כי העובדת היא עובדת זמנית ולא השלימה את ששת חודשי השירות הנדרשים, מה שהיה מקנה לה הגנות נוספות. בית הדין נדרש להכריע האם העובדת היא אכן עובדת זמנית ואם מתקיים הסייג שבחוק עבודת נשים לעניין משך ההעסקה. לאחר בחינת תנאי ההסכם הקיבוצי המסדירים את יחסי עובד-מעביד ואת ההוראות הרלוונטיות בחוק עבודת נשים, מצא בית הדין כי העובדת לא מילאה אחר תנאי של שישה חודשי עבודה וכי היא אכן עובדת זמנית. כתוצאה מכך, זכותו של המעסיק לסיים את החוזה של העובד מבלי לבקש אישור מראש. בנוסף, בית הדין פירש את התיקון לחוק עבודת נשים, וקבע כי כוונת המחוקק הייתה להטיל מגבלות על פיטורים ולא להטיל איסור מוחלט. החוק המקורי דרש פיקוח על כל עובדת שטרם יצאה לחופשת לידה, אך החוק המתוקן התמקד ספציפית בעובדות זמניות ועל תנאי. פסק הדין חיזק את הדרישה להיתר רק במקרים בהם הפיטורים היו קשורים להריון והבהיר את הפרשנויות השונות למונח "פיטורים" בחוק. בסופו של דבר פסק בית הדין נגד העובד, אישר את החלטת בית הדין האזורי והדגיש כי הערעור לוקה בחסר.