עמ"ח 54821-08-20

תקציר

פסק דין זה עוסק בערעור על ההחלטה לדחות את בקשת המערער להכרה בזכויותיהם של בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (גמול ושיקום). בעלה של המערערת, ששירת במלחמת ששת הימים, הוכר כנכה עקב פוסט טראומה. הוא חלה בסוכרת זמן קצר לאחר המלחמה ונפטר שנים רבות לאחר מכן עקב סיבוכים. המערערת טענה כי מותו של בעלה נגרם כתוצאה מפוסט טראומה ולכן היא זכאית להטבות לפי חוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה האם המנוח סבל מסוכרת מסוג 1 או מסוג 2, שכן קביעת סוג הסוכרת הייתה מכרעת לביסוס קשר סיבתי בין הפוסט טראומה שלו לבין המוות. המומחה מטעם המערערת סבר כי מדובר בסוכרת מסוג 2, ואילו המומחה מטעם המשיב טען כי מדובר בסוכרת מסוג 1. הוועדות שמונו לחקור את הנושא הגיעו למסקנות שונות, כאשר ההחלטה הסופית הייתה שלא ניתן לסווג את הסוכרת כשני הסוגים, ולכן אין קשר סיבתי בין הפוסט טראומה למוות. בית המשפט העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת ואת נסיבות המקרה. נמצא כי המנוח אכן סבל מסוכרת מסוג 2, ועדות המומחה, יחד עם הספרות הרפואית, תמכו בקשר הסיבתי בין הפוסט טראומה לבין הופעת הסוכרת. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הלחץ הנובע מהפוסט טראומה נמשך ברציפות מהאירוע בשירות ועד המוות, ובכך ביטל כל פער זמן שעלול לשבש את הקשר הסיבתי. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, הכיר בית המשפט בעדינות ובעוצמה של הקשר בין השירות הצבאי לבין המוות, ובכך נקבע הקשר הסיבתי המשפטי. משכך, פסק בית המשפט לטובת המערערת, תוך הכרה בזכויותיה לפי חוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (תגמולים ושיקום). בנוסף, חויב המשיב לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.