ת"א 44337-10-21

תקציר

המשיבה (התובעת) הגישה תביעה כנגד המבקשת (הנתבעת) למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעת אינה חייבת לנתבעת את סכום הכסף המדובר, וכן למתן צו מניעה לביטול הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגדה ולמניעת הימשכותם. החוב המדובר נבע מפסק דין משנת 2004 שהורה לתובע לשלם קנס בסך 1,400,000 ₪; הסכום הנוכחי שנדרש ממנה הוא 5,675,271 שקל. התובעת טענה כי החוב אינו קיים בשל נזק ראייתי, התיישנות ותעודת העדר חוב משנת 2012. הנתבעת, לעומת זאת, הגישה בקשה למתן צו המחייב את התובעת לתקן את תביעתה ולשלם את האגרה המתאימה, בטענה כי יש לסווג את התביעה כתביעה לסעד כספי, ולפיכך לחייב אותה בשכר טרחה גבוה יותר. הנתבע טען כי מדובר בתביעה כספית במהותה וכי התובע מנסה להתחמק מתשלום חוב למדינה. בית המשפט בחן את מהות התביעה ואת הפסיקה הקודמת בנוגע לפסקי דין הצהרתיים. נמצא כי יש להתייחס לתביעת התובע כתביעה לפסק דין הצהרתי שלילי, המהווה חריג מוכר לכלל לפיו רק התובע יכול לקבוע את מועד התביעה. במקרה זה, הסעד ההצהרתי לא היווה מסווה לסעד כספי עתידי, והתובעת כללה בתביעתה את כל הסעדים האופרטיביים. יתר על כן, לא ניתן היה להגיש את התביעה בדרך אחרת, וזה לא היה הפרק הראשון של התדיינות עתידית. בית המשפט הדגיש כי התובעת לא יכלה לשלוט בסכום התביעה, אשר נקבע על ידי הנתבעת, וכי מהות התביעה לא הייתה כספית שכן היא לא ביקשה לקבל סעד נוסף בעתיד או להוביל לפיצוי כספי. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי לא ניתן לראות בתביעה לסעד כספי לפי התקנות הרלוונטיות. בקשת הנתבעת נדחתה, ונקבע כי לא יהיה צו להוצאות. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.