ע"נ 61190-07-20

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים והחידושים בו, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **רקע וסוגיות מרכזיות:** הערעור הוגש על ידי המערער, פלוני, כנגד החלטת קצין התגמולים לדחות את תביעתו להכרה בזכות נכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"). דחיית התביעה התבססה על קביעת קצין התגמולים כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער, ובפרט שני אירועים חבלתיים ספציפיים, לבין מצב גבו התחתון. הסוגיה המרכזית הניצבת בפני ועדת הערעורים היא האם קיים קשר סיבתי, לרבות מסוג החמרה, בין שירותו הצבאי הממושך והמאומץ של המערער, ושני האירועים החבלתיים שחווה, לבין הפגימה בגבו התחתון. **עקרונות משפטיים וחידושים בפסק הדין:** 1. **נטל ההוכחה והרף הנדרש בחוק הנכים:** * **עקרון מרכזי:** פסק הדין מדגיש (בסעיף 15) את העיקרון היסודי בדיני נזיקין, ובפרט בחוק הנכים, לפיו "אין מחמירים עם תובע על פי חוק הנכים". משמעות הדבר היא שנטל ההוכחה המוטל על המערער אינו מחמיר במיוחד. * **רף "מתקבל על הדעת":** פסק הדין קובע כי די למערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". עיקרון זה משקף גישה מקלה עם נפגעי תאונות עבודה ושירות, מתוך הבנה כי לעיתים קשה להוכיח קשר סיבתי ישיר ומוחלט, במיוחד כאשר מדובר במחלות או מצבים רפואיים שהתפתחותם מורכבת. * **הסתמכות על פסיקה קיימת:** הוועדה מבססת קביעה זו על פסיקה קודמת שלה (ע"נ 59401-11-16 פלוני נ' קצין התגמולים) ועל הלכה פסוקה של בית המשפט העליון (ע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים). 2. **התמודדות עם חוות דעת סותרות של מומחים:** * **הליך מינוי מומחה מטעם הוועדה:** כפי שעולה מסעיף 9, כאשר התעוררה מחלוקת רפואית משמעותית בין המומחים מטעם הצדדים (ד"ר שזר מטעם קצין התגמולים וד"ר קרת מטעם המערער), מינתה הוועדה מומחה מטעמה, פרופ' נורמן דורון, כדי להכריע במחלוקת. זוהי פרקטיקה סטנדרטית בוועדות ערר, המאפשרת קבלת חוות דעת אובייקטיבית ובלתי תלויה. * **משקל חוות דעת המומחה מטעם הוועדה:** באופן כללי, חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט או הוועדה זוכה למשקל מכריע, אך אינה מחייבת לחלוטין. ניתן לחקור את המומחה על חוות דעתו, כפי שעשה ב"כ המערער. * **התמודדות עם קביעת המומחה:** פסק הדין מציג התמודדות מעניינת עם קביעותיו של פרופ' נורמן. בתחילה, פרופ' נורמן קבע כי לא ניתן להוכיח כי שירות צבאי מאומץ גורם לכאבי גב יותר מהשכיחות באוכלוסייה הכללית, וכי תפקיד הגשש לא היה כרוך במאמצים פיזיים חריגים (סעיפים 9 ו-13). * **חידוש – שינוי עמדה בהתאם לעדויות:** החידוש המשמעותי בפסק הדין טמון בכך שוועדת הערעורים, למרות קביעותיו הראשוניות של פרופ' נורמן, **דוחה את עמדתו** (סעיף 14) ומעניקה משקל מכריע לעדויות שהוגשו בפניה. הוועדה מתבססת על תיאורי השירות האינטנסיבי של המערער, כפי שנתמכו בעדויותיו שלו ושל מפקדו, ועל שאלת הבהרה שנשאלה לפרופ' נורמן לגבי פעילות פיזית אינטנסיבית. * **קשר סיבתי מסוג החמרה:** בעקבות דיון זה, ובאמצעות ציטוט מדברי פרופ' נורמן בחקירתו, הוועדה מסיקה כי פעילות פיזית חריגה, מעל 5 שעות הליכה ביום, יכולה להוביל לקשר סיבתי של החמרה בשיעור של 50%. קביעה זו מאפשרת להפוך את המצב ולהכיר בקשר סיבתי, אף אם המומחה מטעם הוועדה קבע תחילה אחרת. 3. **הגדרת "נכות" והכרתה:** * **טענת קצין התגמולים:** קצין התגמולים טען (סעיף 11) כי מאחר שפרופ' נורמן קבע כי לא נותרה למערער נכות צמיתה, אין לדון בערעור. * **דחיית הטענה – הגדרת נכות רחבה:** הוועדה דוחה טענה זו באופן נחרץ. היא מצביעה על ממצאים אובייקטיביים (בדיקת MRI משנת 2009) המעידים על "פגימה דיסקאלית בגב תחתון" (סעיף 11). בנוסף, הוועדה מציינת כי המומחה מטעם הוועדה עצמו התרשם ממגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המתני, והכאב המקרין לרגל שמאל. בכך, הוועדה מרחיבה את ההבנה של "נכות" לצורך החוק, וכוללת בה גם מצבים המתבטאים בכאב, מגבלות תנועה, והשלכות תפקודיות, גם אם לא מדובר באובדן כושר השתכרות מוחלט. 4. **הבחנה בין "פגיעה" ל"החמרה" והקשר הסיבתי:** * **האירועים החבלתיים:** פסק הדין מתייחס לשני אירועים חבלתיים (סעיף 3). לגבי האירוע הראשון, פרופ' נורמן קבע (סעיף 9) כי היה אירוע חד-פעמי, ללא תלונות או מעקב, ולכן אינו קשור לכאבי הגב או להחמרתם. לגבי האירוע השני, הוא קבע שהכאב היה ידוע משנת 2009 ולא התרשם שמדובר באירוע מיוחד. * **השירות הצבאי כגורם להחמרה:** למרות קביעות אלו לגבי האירועים הספציפיים, הוועדה מכירה בקשר סיבתי מסוג **החמרה** (סעיף 14) הנובע מתנאי השירות הצבאי האינטנסיביים והמצטברים לאורך שנים. זוהי הכרה בנזק מצטבר, גם אם לא ניתן לקשר אותו ישירות לאירוע נקודתי. * **הפסיקה על "מסוג החמרה":** קביעת קשר סיבתי מסוג החמרה בשיעור של 50% (סעיף 16) היא החלטה משמעותית. היא מכירה בכך שהשירות הצבאי אמנם לא "גרם" ישירות למצב הבסיסי (ייתכן שהוא ניווני, כפי שטען ד"ר שזר), אך הוא תרם באופן משמעותי להחמרתו. 5. **הערכת תנאי השירות:** * **עדויות המערער ומפקדו:** הוועדה נותנת משקל רב לעדויות המערער ומפקדו (סעיף 12), המתארות שירות מאומץ, הכולל הליכות מרובות, סיורים רגליים ורכובים, נשיאת ציוד כבד, פתיחת צירים, תנאי שינה לא מסודרים, ולחימה בתנאי מזג אוויר קשים. תיאורים אלו עומדים בניגוד מסוים לתיאור של פרופ' נורמן לגבי שירות לא חריג. * **הכרעה בסתירה:** הוועדה מכריעה בסתירה זו לטובת תיאור השירות כאינטנסיבי וחריג, ומאמצת את קביעתה של המומחית הרפואית (פרופ' נורמן) לגבי משמעות מאמץ פיזי ממושך (סעיף 14). 6. **שכיחות המחלה באוכלוסייה הכללית וגורמים אישיים:** * **ההסתמכות על ד"ר שזר:** המומחה מטעם קצין התגמולים, ד"ר שזר, ביסס את קביעתו כי הממצאים הם ממקור ניווני שכיח באוכלוסייה, והתפתח באמצע שנות ה-30 לחיי המערער (סעיף 6). * **התמודדות עם טענת השכיחות:** הוועדה אינה מתעלמת מהאפשרות שמדובר במחלה ניוונית שכיחה, אך קובעת (סעיף 14) כי לא הוכחו גורמים אישיים ספציפיים (כמו השמנת יתר, תורשה) שהיו להם תרומה משמעותית להאצת התהליכים הניווניים. בכך, הוועדה נותנת משקל יתר לגורם השירות הצבאי כגורם מחמיר, כאשר גורמים אחרים אינם מובהקים. **סיכום:** פסק הדין מהווה דוגמה ליישום גמיש של דיני הנזיקין במסגרת חוק הנכים. הוועדה אינה מצמצמת את עצמה לקביעות מומחה ראשוניות, אלא מעמיקה בראיות, משקלת עדויות, ומביאה בחשבון את עקרון המקל עם הנכה. החידוש העיקרי הוא בהכרה בקשר סיבתי מסוג החמרה, הנובע משירות צבאי מאומץ ומצטבר, גם כאשר קשה להוכיח קשר סיבתי ישיר לאירוע נקודתי, ובמקרים בהם ישנם גורמים ניווניים שכיחים. היכולת להפוך את קביעת המומחה מטעם הוועדה, בהתבסס על עדויות שהוגשו, מדגישה את תפקידה של הוועדה כגוף שדן בראיות ומכריע בהן.