בג"צ 1788/21

תקציר

העתירה מבקשת לחייב את מנהלת הסיוע הביטחוני להכיר בזכאותו של העותר לתגמולי שיקום, לאחר שירותו בצבא דרום לבנון (צד"ל). עם זאת, העתירה נדחית, בעיקר בשל השיהוי המופרז והבלתי מוצדק בהגשת העתירה. הפנייה הראשונית ללמ"ס נעשתה 13 שנים לאחר קבלת החלטת הממשלה מס' 720, שהעבירה את האחריות לטיפול במקרים אלה מהלמ"ס למשרד הקליטה. כמו כן, חלו עיכובים ניכרים בבקשות הבאות ובהגשת העתירה. העתירה, שהוגשה למעלה מ-19 שנים לאחר החלטת הממשלה האמורה, ניצבת בפני מכשול של טענות סרק, המקשות על אימות טענות העותר בשל זיכרונות דהויים וחלוף הזמן. לגופו של עניין, החלטת הלמ"ס לשלול מהעותר שיקום נמצאה סבירה ונתונה לשיקול דעתה. הלמ"ס ערכה בדיקות חוזרות ונשנות והסתמכה על מסמכים עכשוויים המצביעים על כך שהעותר לא עמד בקריטריונים לסיוע. הראיות שהציג העותר, לרבות תצהירים, לא היו בהן די כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בקבלת ההחלטות של הלמ"ס. ההחלטה התבססה על נימוקים מוצקים ולא נפלו בה פגמים משפטיים. לפיכך, גם העתירה נדחית לגופה. בהתחשב בנסיבות, לא נפסקו הוצאות.