ת"א 26790-05-12

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד עיריית רמת גן (הנתבעת מס' 1) ומחלקת עבודות ציבוריות (הנתבעת מס' 2) בעקבות תאונת אופניים שנגרמה כתוצאה מגוש בטון בצד הדרך. בית המשפט מצא כי עדותה של התביעה, שאוששה על ידי עדותו של מר שבתאי, כמו גם התמונות שהוגשו, היו אמינות. למרות שלא ניתן משקל רב להצהרותיו הראשוניות של התובע בפני חובשים תחת השפעת מורפיום, הראיות תמכו בטענתו כי בתאונה היה מעורב גוש בטון. עם זאת, השופט דחה את תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בשל היעדר שלושת התנאים המצטברים הנדרשים ליישומו. השופט קבע כי הנתבעת מס' 1, עיריית רמת גן, אינה אחראית, שכן האחריות לתחזוקת הכביש בו אירעה התאונה הועברה לחברה הלאומית לדרכים. התביעה כנגד נתבעת זו והודעת הצד השלישי שנשלחה על ידם לנתבעת מס' 2 נדחו אפוא. בפנותו לנאשם מס' 2 קבע השופט כי חלה עליו חובת זהירות לשמור על בטיחותם של משתמשי הדרך, לרבות רוכבי אופניים, וכי הוא הפר חובה זו. הנאשם לא הביא ראיות לסיורים סדירים או לפעולות למניעת מפגעים, והיעדר דוחות או ראיות של צד שלישי הצביע על היעדר זהירות סבירה. רשלנות זו נחשבה כהפרת חובת הזהירות כלפי התובע. יתר על כן, השופט קבע כי רשלנות הנתבע הייתה הגורם העובדתי והמשפטי לנזקו של התובע. מבחן הציפייה, מבחן תרכובת הסיכון ומבחן השכל הישר תמכו כולם בקשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. השופט דחה גם את טענת הסיכון מרצון, בקובעו כי התובע לא חשף עצמו ביודעין לסכנה. באשר לרשלנות תורמת, השופט מצא את התובע אשם חלקית, והטיל עליו 25% מהאחריות. אי מתן תשומת לב מלאה לכביש על ידי התובע והתעלמותו מהמפגע תרמו לתאונה. במעבר להערכת הנזקים, פסקה השופטת לתובע פיצויים שונים, בהם 158,000 ₪ בגין אובדן השתכרות בעבר, 100,000 ₪ בגין פגיעה בכושר השתכרות עתידי, 50,000 ₪ בגין כאב וסבל, 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, 15,000 ₪ עבור עזרה מאחרים ו-5,000 ₪ עבור הוצאות נסיעה וניידות. סכומים אלה התבססו על הראיות שהוצגו ועל פרשנותו של השופט לפסיקה הרלוונטית. לבסוף, נדחתה התביעה נגד הנתבעת מס' 1, והם חויבו לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 18,000 ₪. התביעה נגד הנתבעת מס' 2 התקבלה, והם חויבו לשלם לתובע את הפיצויים שנקבעו, מופחתים מאשמתו התורמת של התובע בשיעור של 25%. כן חויבה הנתבעת מס' 2 לשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.