ת"א 42328-05-17

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעת לשון הרע בין חברה לבין עורך דינו של עובדיה לשעבר. התובעת, חברת ביוטכנולוגיה מירושלים, דירקטורית יחידה ובעל מניות בה, טענה כי שני מכתבי התראה ששלחה הנתבעת, המייצגת את העובד, נשלחו בזדון וגרמו נזק לשמה הטוב. המכתב הראשון נשלח למכשיר הפקס המרכזי של החברה, הנגיש לכלל העובדים, והשני נשלח לאחר שהחברה ביקשה להפסיק לשלוח פקסים למספר זה. הנתבע טען כי מדובר בניסיון להעלים מכתב התראה וכי הפרסום אינו מהווה לשון הרע כפי שהוא אמת. בנוסף, הנתבעת טענה לחסינות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, בטענה כי הפרסומים היו במסגרת הליך משפטי. בית המשפט פסק לטובת התובעים, וקבע כי בעוד שלנתבע הייתה הגנת תום לב בגין הפרסום הראשון, לא הייתה לו הגנה כזו בגין הפרסום השני, שכן הוא נשלח למרות בקשת החברה להפסיק לשלוח פקסים למספר זה. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענת התובעים כי הפרסומים נשלחו בכוונה לפגוע בהם, שכן לא היו ראיות לזדון. עוד קבעה השופטת כי הטענות לפגיעה במוניטין וברווחים לא הוכחו. בסופו של דבר חויבה הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בסך 10,000 ₪, אך לא נפסקו הוצאות בשל הפער בין הסכומים הנתבעים לסכומים שנפסקו. פסק הדין הדגיש את חשיבות החסינות לפרסומים בהליכים משפטיים, תוך קביעת מגבלות לחסינות כזו כדי להבטיח שלא ייעשה בה שימוש לרעה.