ת"א 4042-04-13

תקציר

המבקשת ביקשה לחייב את המשיבה, חברה מוגבלת במניות, להפקיד ערבות להוצאות שלא יפחתו מ-750,000 ₪, לפי חוק החברות ותקנות סדר הדין האזרחי. בא כוח המבקש טען כי טענתו שכנגד של המשיב משוללת כל יסוד וכי החוק קובע חזקה לפיה יש לחייב את החברה להפקיד ערובה. הם ביקשו לקבוע את שיעור הערבות על 10% מסכום התביעה. מנגד, ביקש בא כוח המשיב לדחות את הבקשה, תוך שהוא קובע כי הנכס היחיד של המשיבה הוא תחנת דלק, וכי הפרותיו של המבקש על פי ההסכם ביניהן הובילו למצוקתו הכלכלית של המשיב. לטענתם, לבית המשפט שיקול דעת לבחון האם הבקשה הוגשה כדי למנוע בירור תביעה וכי אין כלל לפיו שיעור הערבות צריך להיות 10% מסכום התביעה. במקום זאת, התעריף צריך להתבסס על הוצאות ריאליות משוערות. בתגובה ציין בא כוח המבקשת כי המשיבה הודתה שאין לה נכסים ואינה סותרת את החזקה כי אין ביכולתה לשלם את הוצאותיו. עוד נטען, כי סיכויי התביעה מזעריים, שכן למשיבה לא הייתה עילת תביעה, וכי המבקשת מילאה את כל התחייבויותיה. בהתחשב במצבו הכלכלי של המשיב ובזכות הגישה לערכאות, החליט השופט כי על המשיב להפקיד ערבות בסך 50,000 ₪ להבטחת הוצאותיו של המבקש. השופטת ביססה החלטה זו על ההבנה כי סיכוייו של המשיב לזכות בהליך אינם קלושים כאלו של המבקש, תוך התחשבות גם באמצעיו הכספיים המוגבלים של המשיב. הוצאות הבקשה נקבעו על 7,500 ₪, ולמשיב ניתנה שהות למלא אחר צו השופט.