עב"ל 34169-04-19

תקציר

בית המשפט מצא כי המערער, שעזב את ישראל בשנת 1975 כדי ללמוד בחו"ל ולאחר מכן עבד שם, לא שמר על תושבותו בישראל בתקופה שבמחלוקת. נטל ההוכחה היה מוטל על המערער במשך חמש השנים הראשונות לאחר עזיבתו, ובית המשפט קיבל את מסקנת הערכאה הנמוכה יותר כי לא עמד בנטל זה, למעט שנת הלימודים הראשונה. בית המשפט בחן הן את ההיבט האובייקטיבי והן את ההיבט הסובייקטיבי של התושבות, תוך התחשבות בגורמים כגון זיקתו של המערער לישראל, נוכחותו הפיזית בארץ וכוונותיו. נפסק כי מעברו של המערער לעבודה בבלגיה מהווה ניתוק זיקתו לישראל, ומכלול הראיות הצביע על כך שלא ניתן היה להכיר בו כתושב ישראל בתקופה שבמחלוקת, למעט שנת הלימודים האקדמית שהסתיימה ביוני 1976. עם זאת, תקופת מגורים זו בצרפת לא סייעה לצבירת תקופת האכשרה הנדרשת בישראל. לפיכך נדחה הערעור, ולמערערת הזכות להגיש תביעה לפי האמנה החדשה בדבר צירוף התקופות. בית המשפט החליט שלא לפסוק הוצאות, בהתחשב במכלול הנסיבות.