עמ"נ 27758-05-14

תקציר

המקרה הנדון הוא ערעור בדבר הכרה באדם כאסיר ציון. המערער, שסייע לאביו בפעילותו הציונית בהיותו קטין, הגיש בקשה להכרה מהרשות לקביעת פיצויים לאסירי ציון. הבקשה נדחתה על ידי הרשות ולאחר מכן על ידי ועדת הערר. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור היא האם עסק המערער בפעילות ציונית, ואם כן, האם פעילות זו הביאה למעצרו. בית המשפט מוצא כי יש מקום לספק באשר לשאלה האם המערערת עסקה בפעילות ציונית "פעילה" או "עצמאית". עם זאת, בית המשפט אינו צריך להכריע בשאלה זו. חוסר הפירוט של המערער בדבר הכרת אביו כאסיר ציון והפעילות המיוחסת למערער בהקשר זה הוא בעייתי. בסופו של דבר, מוטלת על המערער האחריות להוכיח כי מעצרו נבע מפעילותו הציונית שלו, דבר שבית המשפט מוצא כי לא עשה. אין סתירה בגרסותיו של המערער לאירועים סביב מעצרו, כאשר דיווחים ראשוניים קובעים כי המעצר נבע מניסיון בריחה מאתיופיה, דבר שאינו מהווה עילה מספקת להכרה כאסיר ציון. טענותיו המאוחרות של המערער כי מעצרו נבע מפעילותו הציונית טופלו בזהירות על ידי ועדת העררים, ובית המשפט מסכים להערכה זו. בית המשפט אינו מוצא עילה להתערב בהחלטות ועדת הערר ולכן דוחה את הערר. אין חולק כי המערער עבר תקופות מעצר קשות כקטין וסייע לאביו; עם זאת, התנאים להכרה באסיר ציון לא התקיימו במקרה זה. לפיכך, הערר נדחה, והחלטת ועדת הערר עומדת בעינה.