ע"א 46396-08-10

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגישה חברה נגד מועצה מקומית ואחד מעובדיה, בדרישה לקבל בחזרה תשלום בגין עבודות בנייה נוספות שבוצעו במגרש כדורגל. בית משפט קמא פסק לטובת הנתבעים, אך ערכאת הערעור קיבלה את הערעור וקבעה כי על המועצה המקומית לשלם לחברה כ-136,000 ₪, כולל מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה מאוגוסט 2000. בית המשפט לערעורים אף הורה למועצה המקומית לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערער הן בבית המשפט קמא והן בבית המשפט לערעורים. פסק הדין משמעותי משום שהוא מתייחס להשלכותיה של דרישה סטטוטורית כי התחייבויות כספיות של מועצות מקומיות ייעשו בכתב ובאישור מורשי חתימה. בתי המשפט קבעו בעבר כי אי עמידה בדרישה זו הופכת חוזה לבטל. עם זאת, במקרה זה, בית המשפט לערעורים נקט בגישה גמישה יותר שהותוותה בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון. על פי גישה זו, לבית המשפט שיקול דעת להורות על השבה או קיום התחייבויות החוזה, גם במקרים של חוזים בלתי חוקיים, בהתבסס על שיקולי צדק, התנהגות הצדדים ומידת ביצועו של החוזה הפסול. החלטת ערכאת הערעור הושפעה מהסכמתה עם הערכות המהימנות של בית משפט קמא, אשר קבעו כי המערערת אכן ביצעה את העבודה הנוספת כנטען. בית המשפט התייחס גם להיעלמותם של יומני העבודה מתיקי המועצה, וייחס אותה להתנהלות המשיבים ולא להתנהלות המערערים, וראה בהכחשת המשיבים את העבודה כחוסר תום לב. ככלל, הגיע ערכאת הערעור למסקנה כי עקרונות תום הלב וההגינות מחייבים את המועצה המקומית לכבד את התשלום עבור העבודה שהשלימה המערערת.