ת"א 825/08

תקציר

התובעים במקרה זה ניסו לתבוע בגין מות בנם התינוק, אך הנתבעים טענו כי התביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות. בית המשפט הסכים עם הנאשמים. התובעים לא הוכיחו כי פעלו ב"זהירות סבירה" לבירור העובדות המהוות את עילת התביעה, שהיא דרישה להארכת תקופת ההתיישנות. על פי עדותם של התובעים עצמם, הם חשדו ברשלנות שהובילה למות בנם מיד לאחר מותו, והתייעצו עם עורך דין ועם רופאים רבים. עם זאת, התובעים לא נקטו צעדים נוספים במשך מספר שנים, ולא סיפקו הסבר סביר לעיכוב זה. בית המשפט מצא כי מצבם הנפשי של התובעים לא מנע מהם לפעול מוקדם יותר, וכי יש לספור את תקופת ההתיישנות ממועד קבלת הרשומה הרפואית בשנת 2000, כך שהתביעה משנת 2008 לא הוגשה במועד. בית המשפט הכיר בזכות החוקתית לגישה לערכאות, אך גם הכיר בתקופת ההתיישנות כהגבלה הכרחית, בהתחשב בקשיים בקביעת האמת העובדתית ובזכירת פרטים ככל שחולף הזמן, כמו גם בזכותו של נאשם לוודאות באשר לחובותיו החוקיות. מאחר שהתובעים לא הוכיחו כי עובדות המקרה אינן ידועות להם ולא ניתן היה לגלותן בזהירות סבירה, דחה בית המשפט את התביעה, אך לא פסק הוצאות לנתבעים, בהתחשב בנסיבות הטרגיות.