ע"א 646/77

תקציר

במקרה דנן, המערער, נהג מונית שנפגע בתאונת דרכים, תבע פיצויים מעבר למה שנפסק תחילה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט הטיל מלכתחילה את האחריות לתאונה על המשיבים, ופסק פיצוי הן בגין נזקי גוף והן בגין נזקי המונית של המערערת. עם זאת, התגלעו חילוקי דעות בנוגע להלימות הפיצויים שנפסקו וניכויים הקשורים לתיקונים ולכושר ההשתכרות של המערערת. המערערת ערערה על ניכוי 7,996 ל"י בגין בלאי מסכום הפיצויים, וטענה כי אין להפחית ממנו אם הוא הביא תועלת כוללת מחלקים חדשים. בית המשפט עמד על ניכוי זה, ועמד על העיקרון לפיו פיצוי צריך להשיב אך לא לשפר את מצבו של אדם לפני התאונה, והנטל להוכיח את הצורך בחלקים חדשים היה על המערערת. זאת ועוד, טען המערער כי נפלה טעות עובדתית בנוגע לניכוי הכנסות שנצברו מהשכרת רישיון המונית שלו, אשר בית המשפט מצא תקף, תוך התאמת הפיצוי לניכויים שגויים. בתי המשפט בחנו גם את השפעת נזקי הגוף על כושר ההשתכרות של המערער. בעוד שדוחות רפואיים הצביעו על נכות קבועה של 20%, בית הדין קבע כי אין קשר ישיר לפגיעה בעבודה. עם זאת, בהתחשב בשיבושי עבודה פוטנציאליים עתידיים עקב הפגיעה, הסכים בית המשפט לפיצוי נוסף בגין הפסדי השתכרות עתידיים ספקולטיביים. פסק הדין הסופי התאים את הסכום שנפסק כך שיתחשב בטעויות ניכוי בעבר והכיר בהשפעה כלכלית עתידית פוטנציאלית, וקבע תקדים לבחינת השלכות רחבות יותר של מוגבלות על פוטנציאל ההשתכרות, מעבר למקצוע הנוכחי.