ע"א 8109/98

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך קרקעות בין שני אחים אזרחי ישראל, לבין אחיהם שעבר לירדן בשנת 1948, המשיב. אביהם של שני המערערים מכר להם קרקע שבבעלותו בשנת 1958, ואילו המערערים הכינו תצהיר לפיו שליש מהמקרקעין שנמכרו הם רכושו של המשיב. הזכויות במקרקעין נרשמו על שם המערערים. במהלך השנים שילמו המערערים למשיב סכומי כסף בגין חלקו בגידולי הקרקע. בשנת 1995 הגיש המשיב תביעה בה דרש את חלקו בקרקע. המערערים טענו כי למשיב, נפקד, אין כל תביעה על הקרקע. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הנפקדות וקיבל את טענת המשיב על יסוד האמון שנקבע בתצהיר. המערערים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון קבע, כי אמנם למשיב זכות לתבוע את חלקו במקרקעין מאחיו, אך השאלה האם המקרקעין מהווים "נכסי נפקדים" לפי חוק נכסי נפקדים, לא נבחנה דיה. בית המשפט קיבל את הערעור מטעמים חלופיים אלה והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לקביעת מעמד הקרקע. פסק הדין הבהיר כי זכותו של המשיב לתבוע את חלקו מאחיו נבעה מקשר חוזי ישיר, תוך עקיפת השאלה האם הוקמה נאמנות. כמו כן, הורה בית המשפט לבית המשפט המחוזי לבחון האם זכויותיו החיוביות של המשיב במקרקעין מהוות "נכס" לפי חוק נכסי נפקדים, ואם כן, האם יש לראות במקרקעין נכס נפקדים. לפיכך, נדחה הערעור באשר למערכת היחסים שבין המערערים לבין המשיב, אך התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת.