ע"מ 20435-01-11

תקציר

פסק הדין דן בסיווגה של עסקת מקרקעין כעסקה מסחרית אקראית ובנסיבות בהן ניתן לפתוח מחדש שומה. התיק סובב סביב שתי דירות שנרכשו על שם קרובי משפחה של יזם נדל"ן ונמכרו ברווח גדול תוך שנים ספורות. המערערת טענה כי יש לסווג את העסקאות כלא מסחריות ולכן פטורות ממס הכנסה, בעוד רשות המסים טענה כי הן מסחריות וחייבות במס. בית המשפט בחן את סיווג העסקאות באמצעות מבחנים שונים, לרבות איכות הנכס, תדירות הפעילות, היקף העסקאות, מימון, תקופת החזקה, בקיאות הנישום והשבחה. נמצא כי מרבית המבחנים הללו הצביעו על אופי מסחרי, במיוחד נוכח מומחיותה של המערערת בתחום הנדל"ן והנסיבות האובייקטיביות של העסקאות. לאחר מכן, התייחס פסק הדין לשאלה האם קיימות נסיבות המצדיקות את פתיחתה מחדש של השומה, שהוכרעה בתחילה. היא ציינה כי בעוד שלרשות המסים היה את רוב המידע הרלוונטי לפני ההסדר, היו כמה פרטים שלא פורסמו, והרשות פעלה ברשלנות בחתימה על הסכם הפשרה לפני סיום החקירה. בית המשפט הכיר בכך שהחלטות מנהליות אינן סופיות בדרך כלל, אך קבע כי אין לגמול על רשלנות הרשות. עם זאת, נוכח המידע החלקי והשגוי של המערערים, כמו גם פעולותיהם להעלמת פרטים מסוימים, החליט בית המשפט כי בעוד שהערעור לביטול השומה כולה נדחה, התוצאה ההוגנת תהיה שהמערערים ישלמו שני שלישים מסכום המס הנגזר. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, ופרסום פסק הדין עוכב ל-3 בספטמבר 2015.