סע"ש 19021-06-18

תקציר

השופטת דחתה את תביעת העובד התובע נגד מעסיקו מכמה טעמים. ראשית, התביעה התיישנה שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז קמה עילת התביעה, והעובד לא הוכיח כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מסיבות שאינן תלויות בו. העובד בחר את תוכנית הפנסיה שלו בשנת 1994 ולא יכול היה לשנות את בחירתו לאחר למעלה מעשרים שנה, וגם אם בית המשפט היה דן בטענת העובד כי גילה את אי ההתאמה רק בשנת 2004, עדיין התביעה הייתה מחוץ לתקופת ההתיישנות. עוד קבעה השופטת כי העובד לא הוכיח את חובת מעסיקו לבצע עבורו הפרשות בשיעור של 20.8%, כפי שנקבע בהסכם העבודה 18.3%, ואין מסמך רשמי או מקור נורמטיבי המחייב את המעסיק להפריש יותר. גם טענת העובד כי מעסיקו פעל בחוסר תום לב בכך שלא הזכיר את תקופת ההתיישנות במהלך השימועים נדחתה, שכן הנתבעת העלתה את הטענה בהזדמנות הראשונה. בנוסף, קבעה השופטת כי העובד לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בכל הנוגע לטענות אפליה ולזכאות לפיצויי פיטורים. לבסוף, קבעה השופטת כי טענות העובד לפיצוי בגין עוגמת נפש לא היו משכנעות וכי המעסיק לא פעל באופן בלתי ראוי או בחוסר תום לב. מאחר שתביעות העובד לא צלחו, נגרמו להן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בהם יצטרך העובד. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.