ת"א 23874-04-17

תקציר

העותר ביקש סעד זמני לקבלת בעלות על שטח קרקע של 223 מ"ר על בסיס הסכם לכאורה עם אדם שנפטר, יוסף, משנת 1962. עם זאת, בפני העותר, שהוא היורש של מחצית מנכסי המנוח, עומדים אתגרים משמעותיים בהוכחת תביעתם. חסרות להם ראיות תיעודיות להסכם, שהוא דרישה מהותית לפי חוק המקרקעין וחוק המתנות, והצד השני, יוסף, אינו בחיים כדי לאמת את העסקה. טענת העותר בדבר מרמה וקנוניה מצד עזבונו ויורשיו של יוסף מסבכת עוד יותר את התיק, ודורשת רף הוכחה גבוה. בנוסף, שני ייפויי כוח בלתי חוזרים עליהם חתם יוסף בשנות התשעים סותרים את גרסת העותר לאירועים. מסמכים אלה העניקו את זכויותיו של יוסף במקרקעין שבמחלוקת לשלושת בניו, לרבות בעלה המנוח של העותרת. העותר מנסה לערער על ייפויי כוח אלה, אך הדבר בעייתי שכן הזכויות הועברו במהלך חייו של יוסף. זאת ועוד, הסכם חלוקה שנחתם בין יורשיו של יוסף סותר אף הוא את טענת העותר, ומצביע על כך שהזכויות המדוברות חולקו באופן שונה. יש גם בעיות עם חוק ההתיישנות, שכן הזכויות הנתבעות אינן רשומות, ומגבלת 25 השנים חלפה. אמנם ייתכן שיש דרך לעקוף זאת באמצעות דיני היושר, אך סביר להניח שהיא לא תחול במקרה זה בשל חוסר התחשבות ואופייה הלא מושלם של העסקה הנטענת. יתר על כן, מאזן הנוחות אינו נוטה באופן גורף לטובת העותר, שכן תכנית הרישום הנוכחית כבר מקצה חלקות נפרדות הן לעותר והן לפלאח. לבסוף, סיכויי הצלחת העותר בתביעה העיקרית נראים קלושים, והנזק הפוטנציאלי שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני הוא משמעותי. לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחית, וכל צד יישא בהוצאותיו.