ת"א 417/00

תקציר

התובע, א.ש, הגיש תביעת נזיקין כנגד הנתבעים בגין תאונת דרכים שאירעה בהיותו בן 17 וחצי, באמצעות אפוטרופסות הוריו. הנתבעים לא חלקו על חובתם לפצות את התובע, והותירו את סכום הנזק כנקודת המחלוקת היחידה. התובע אושפז במצב קשה בעקבות התאונה ונזקק לטיפול רפואי והשגחה מתמדת. מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט אישר את חומרת מצבו של התובע וקבע כי נכותו לצמיתות. עוד קבע המומחה כי איכות חייו של התובע לא תשתפר אם יועבר לטיפול בבית אמו, וכי עליו להישאר בבית אבות. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה אופן חישוב הפיצוי המגיע. בא כוח התובע טען כי יש לפסוק את הפיצוי כתשלום חד פעמי, בעוד בא כוח הנתבעים עמד על תשלומים תקופתיים. בית המשפט החליט כי יש להחיל את הלכת אטינגר על מקרה זה, ופסק לתובע תשלום פיצוי חד פעמי בגין כל ראשי הנזק, לרבות "השנים האבודות". התובעת הייתה זכאית לפיצוי המרבי בגין נזק לא ממוני, שנקבע על סך של 181,998 ₪. בגין אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, חישב בית המשפט את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק, בסך 222,608 שקל. בית המשפט פסק גם על הוצאות נסיעה, חניה ודמי אש"ל לקרובי משפחתו של התובע, בעבר ובעתיד, והעמיד את הפיצוי על סך של 134,978 שקל. להוריה של התובעת נפסק פיצוי גלובלי בסך 40,000 ₪ בגין אובדן שעות עבודה והוצאות אחרות. הנתבעים חויבו להמשיך ולממן את שהותו של התובע בבית החולים ולממן במישרין את מכשוריו ואביזריו. שכר טרחת עורכי הדין נקבע על 13% מהסכום שנפסק, כאשר הנתבעים אחראים גם להוצאות המשפט. הסכום הכולל שנפסק לתובע עמד על 1,545,174 ₪, צמוד למדד ובתוספת ריבית ממועד התשלום המלא. סכום זה כלל פיצוי בגין "השנים האבודות", שחושב לפי שיטת הידיים ומתוך הנחה שהתובע היה מקים משפחה. כמו כן חויבו הנתבעים בתשלומים תקופתיים בגין הוצאותיה העתידיות של התובעת.