פ"א 17557-10-21

תקציר

פסק הדין דן בחוקיותו ובהליך הוצאתו של צו הריסה מנהלי על ידי היחידה הארצית לאכיפה, המאשר את סמכותה לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה. היא מדגישה כי צווי הריסה מנהליים מתמקדים בהפסקת הבנייה הבלתי חוקית במהירות, בטרם תהפוך לעובדה מוגמרת, ומבדילים אותם מצווי הריסה שיפוטיים, שהם חלק מההליך הפלילי. בית המשפט חוזר וקובע כי כדי לבטל צו הריסה מנהלי, יש להוכיח כי היצירה בוצעה כדין או שלא כדין. פסיקה, כגון Tayseer Sabah v. מדינת ישראל, חוזרת ומדגישה כי נטל ההוכחה מוטל על המבקש המערער על הצו, ולא על המדינה. היכולת להוציא צווי הריסה עוקבים מאושרת, במיוחד כאשר צווים קודמים מבוטלים בשל ליקויים. על פי הדיווחים, בית המשפט קבע כי "עבודה שהושלמה" לפי סעיף 221 נוגעת לבנייה שהושלמה במלואה; לפיכך, שלד בניין אינו פטור מצווים כאלה. היא מבהירה כי תקופת ששת החודשים הנדונה נוגעת למועד סיום הבנייה הסופי ולא למועד גילויה או תחילתה, תוך שמירה על הדחיפות הנדרשת על פי החוק לשמירה על תכנון מיטבי ולטיפול יעיל בבנייה הבלתי חוקית. פסק הדין מדגיש את אי החוקיות שבהקמת מבנים מגודרים על קרקע חקלאית ללא היתר, כפי שבאה לידי ביטוי בעניינו של המערער, ומקיים את המטרה החקיקתית של תגובה מהירה לפעולות בנייה בלתי מורשות למניעת פגיעה בתכנון הציבורי ובמשאביו. בסופו של דבר הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר כי צו ההריסה השני הוצא כדין, תוך שהוא ממליץ למשיב לפעול בהקדם, שכן עיכובים עלולים לעורר קשיים משפטיים בשל ליקויים חמורים.