ת"א 52451-02-14

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם שכר טרחה בין עורך דין, התובע, לבין לקוחו, הנתבע. ההסכם קבע סכומי שכר טרחה שונים עבור שירותים שונים, לרבות הליכים משפטיים וגישור. המחלוקת נוגעת לשאלה האם הנתבע חייב בתובע שכר טרחה נוסף על פי ההסכם. התובע טען כי הנתבע חייב לו 300,000 ₪ בגין ניהול הליכים משפטיים מטעמו. הנתבע טען מנגד כי התשלום בסך 100,000 ₪ שיקף את מאמציו של התובע במו"מ ובשכנועו לפנות לבוררות. בית המשפט פירש את הסכם שכר הטרחה וקבע כי הצדדים לא התכוונו שעצם הגשת בקשה אחת תגרור שכר טרחה של 400,000 ₪. עוד צוין, כי אישור פסק בורר הוא הליך טכני, להבדיל ממתן פסק בורר, ולפיכך אינו מהווה "הליך משפטי". גם טענת התובע כי המו"מ לאחר ההליך המשפטי מזכה אותו בשכר טרחה נוסף נדחתה, שכן בית המשפט קיבל את עדויות הנתבע ועורך דינו לפיהן לא הושגה הסכמה על המשך הגישור. יתר על כן, בית המשפט ציין כי הנתבעת לא העלתה כל חשש לגבי ייצוגה או התנהלותה המשפטית של התובעת ואף שיבחה את עבודתה של התובעת. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהמלצת התובע לפנות לבורר ללא שטר חתום עלולה הייתה להיות בלתי ראויה. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת הנתבע להפסיק את ייצוגו של התובע לא נבעה מרצון להימנע מתשלום שכר טרחה אלא הייתה מימוש לגיטימי של זכותו לבחור את עורך דינו. הנתבע שילם 100,000 ₪, ובית המשפט מצא כי שכר טרחה זה סביר עבור העבודה שנעשתה. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבע 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.