ע"פ 297/77

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת למקרה בו הואשם הנאשם בשלוש עבירות הקשורות לחפירה בלתי חוקית וגניבת חמש גלוסקמאות מאתר היסטורי. הנאשם הודה באישומים והורשע בבית משפט השלום בכל שלוש העבירות, ונגזרו עליו חמישה חודשי מאסר בפועל, ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ל"י. הנאשם ערער על ההרשעה בגניבה וטען כי הגלוסקמות, בהיותן עתיקות, נחשבות לרכוש הפקר ולכן לא ניתן לגנוב אותן. בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם מאשמת גניבה אך הטיל עליו חודש מאסר בפועל וקנס. המדינה ערערה לבית המשפט העליון על הזיכוי. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קבע כי פקודת העתיקות אינה מפקיעה את זכויותיהם של בעלי קרקעות על עתיקות שהתגלו באדמותיהם. הפקודה נועדה להסדיר את היחסים בין אדם המחזיק בעתיקות לבין הממונה העליון, ולהבטיח את זכותו של האחרון לרכוש עתיקות. בית המשפט פירש את הפקודה כחלה רק על זכויות הצדדים המוזכרים בה ולא כהפקעה כללית של זכויות בעתיקות. לפיכך, העתיקות היו כפופות לדיני הקניין הרגילים, ופעולתו של המשיב היוותה גניבה. עם זאת, שופטי הרוב, השופט י' כהן והשופטת בן-פורת, חלקו על מסקנתו של השופט עציוני כי ניתן לגנוב עתיקות רק לאחר גילוין. לטענתם, הגבלות פקודת העתיקות נועדו לשמור על זכותה של הממשלה לרכוש עתיקות ואינן שוללות את חוקי הקניין הרגילים. לדבריהם, עתיקות היו ניתנות לגניבה הן לפני גילוין והן לאחריו, שכן מעמדן המשפטי נקבע על פי חוקי הקניין הכלליים. בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה, הרשיע את הנאשם בגניבה אך אישר את העונש שהטיל עליו בית המשפט המחוזי. השופט עציוני, בדעת מיעוט, חלק על פרשנות הרוב לפקודת העתיקות וקבע כי לא ניתן לגנוב עתיקות לפני גילוין.