ת"א 53533/05

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך על נכס מושכר ומעמדם של מספר אנשים, לרבות הדייר החוזי המנוח, אלמנתו וילדיו, כדיירים מוגנים. המחלוקת העיקרית הייתה האם המנוח נטש את הנכס המושכר, וממילא האם בני משפחתו יוכלו לרשת את מעמד הדייר המוגן. תחילה מתייחס השופט לטעות משפטית בטענת הנתבעים, ומבהיר כי זכותו של דייר מוגן לשכירות אינה מתבטלת בשל קיומן של עילות פינוי, אלא מסתיימת בפסק דין מוצלח לפינוי. לאחר מכן מתעמקת השופטת בסוגיית הנטישה, וקובעת כי המנוח אכן נטש את הנכס, פיזית ונפשית, בשל שהותו הממושכת בבית אבות. עם זאת, השופט מוצא כי התובע (המשכיר) והבעלים הקודמים ידעו על הנטישה והמשיכו לקבל דמי שכירות מוגנים מבלי לפתוח בהליכי פינוי, דבר המרמז על ויתור על הזכות לפנות את המנוח. הדבר הוביל את השופט למסקנה כי המנוח נותר דייר מוגן עד יום מותו. באשר למעמדה של אלמנת הנתבעת, קבעה השופטת כי לא ניתן לראות בה שוכרת חוזית, שכן היא לא הייתה צד להסכם השכירות ונעדרה תשתית ראייתית להוכחת הסכם שיתוף עם בעלה המנוח. השופטת דוחה גם את הטענה כי האלמנה וילדיה הם דיירים נגזרים, שכן הם לא הצליחו להוכיח ניתוק מוחלט של קשרי המשפחה כתוצאה מאשפוזו של המנוח. זאת ועוד, השופטת קובעת כי הבת, הנתבעת מס' 1, אינה יכולה לטעון למעמד של דיירת מוגנת תחת אביה, שכן היא לא התגוררה עמו בדירה בששת החודשים שקדמו לפטירתו, ואף לא מילאה אחר התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הרלוונטי. השופטת דוחה את תביעת התובעים לדמי שימוש הולמים, בנימוק של התיישנות והעובדה שהנתבעים הורשו להישאר בדירה ללא פינוי. לבסוף, השופט מורה לנתבעים לפנות את הדירה בתוך 120 יום ודוחה את התביעה הכספית, תוך הימנעות מפסיקת הוצאות בשל מצבם הבריאותי והכלכלי של הנתבעים.