עתפ"ב 31440-11-20

תקציר

הוגשו שני עררים על ביצוע צו הריסה לבניין מגורים. בערר הראשון, שהגישו דיירי הבניין, נטען כי יש לבטל את צו ההריסה משום שלא ניתנה להם זכות הטיעון, וכי ההריסה אינה ישימה. בערעור השני, שהגישה המדינה, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן ארכה של שנתיים להריסה. בית המשפט העליון דחה את ערעור הדיירים, שכן קבע כי לערכאה נמוכה יותר אין סמכות לבטל את צו ההריסה, וכי הדיירים לא פעלו בתום לב להיערך להריסה. עם זאת, ערעור המדינה התקבל באופן חלקי. בית המשפט העליון קבע כי מסקנתה של הערכאה הנמוכה יותר בדבר חוסר האפשרות של ההריסה הייתה מוקדמת מדי, שכן נדרשו ראיות נוספות. היא מצאה כי לא ניתן לבצע את צו ההריסה הנוכחי שהוצא כדין על סמך הראיות הקיימות. לפיכך קוצרה ההארכה בת השנתיים לשנה, והן הדיירים והן המדינה נדרשו להיערך להריסה. על המזכיר היה להעביר העתק מפסק הדין לבא כוח הצדדים.