ת"א 1019/00

תקציר

התיק סובב סביב מערכת יחסים בעייתית בין התובעת, רבר, לבין הנתבעים – הדירקטורים ובעלי המניות של בטיחות אש (1978) בע"מ. הסכסוך נבע ממיזם משותף בין הצדדים, שהוביל להקמתה של חברת בטיחות אש צפון בע"מ. בהסכם המייסדים נקבע כי רוור יכהן כמנכ"ל ויחזיק ב-50% מהמניות, ואילו בטיחות אש תמנה דירקטור ותחזיק ביתר המניות. עם זאת, השותפות החמיצה במהירות, מה שהוביל לשורה של האשמות והאשמות נגדיות, ובסופו של דבר, לפירוק החברה. רוור טען כי הנתבעים פעלו במרמה בכך שמכרו מטפים פגומים שהכילו "גז חרדל" מסוכן, דבר שפגע בשמה הטוב של החברה וגרם לקריסתה. מנגד, טענו הנאשמים כי רבר היה מתחסד ובעל אג'נדה נסתרת משלו. הם גם טענו מנגד כי רוור תרם להידרדרות היחסים ביניהם ולהתפרקות החברה. השופט ניתח בהרחבה את הראיות והעדויות. הם הגיעו למסקנה שרבר לא הצליח להוכיח את טענותיו. השופט קבע כי בטיחות אש לא הפרה את הסכם המייסדים וכי הנתבעים אינם אחראים באופן אישי לנפילת החברה. יתר על כן, השופט קבע כי מעשיהם של הנאשמים אינם מצדיקים הרמת מסך משפטי והטלת אחריות אישית. באשר לפרשת "גז החרדל", קיבלה השופטת את גרסת הנאשמים כי הם עצמם נפלו קורבן להונאה, ומעשיהם לא היו מכוונים או שקריים. עוד ציינה השופטת כי פעולותיו של רבר, כגון ביטול חד צדדי של הסכם המייסדים והעברת פעילות החברה לחברה חדשה משלו, תרמו תרומה משמעותית לפירוק החברה. כמו כן, השופט קבע כי אין קשר סיבתי בין פרשת הגז לקריסת החברה, שכן רוור לא יכול היה לספק ראיות לתגובת נגד של לקוחות. במקום זאת, נפילת החברה הייתה תוצאה של הסכסוך הבלתי ניתן ליישוב בין הצדדים. השופט הדגיש כי לרבר היה אינטרס לפרק את החברה כדי להקים עסק משלו ללא שותפות. בנוסף, השופט מצא כי רוור לא הצליח להוכיח נזק כלשהו ולמעשה הרוויח מהמצב בכך שהעביר את נכסי החברה ולקוחותיה למיזם החדש שלו. השופט הכיר בכך שערנותו של רבר בגילוי הגז הפגום ראויה לשבח, אך בסופו של דבר פסק נגדו, ודחה את טענותיו במלואן. גם התביעה נדחתה בשל שיהוי ניכר, ורוור חויב לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 70 אלף שקל. החלטת השופט התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים ביום 23.10.05.