עת"מ 52914-07-18

תקציר

הדיון בבית המשפט נסוב סביב הפרשנות מי נחשב "בעל עניין במקרקעין" לפי סעיף 61א לחוק התכנון והבניה, והאם עותרים שבבעלותם 50% מחלקת קרקע יכולים להיחשב כבעלי עניין במקרקעין בעלי זכות להגיש תכנית. העותרים טענו לפרשנות מרחיבה של החוק, ואילו המשיב דגל בפרשנות מצמצמת. השופט פותח בהכרה בעמימות הקודמת בפסיקה בנושא זה, ולאחר מכן משרטט את ההיסטוריה של הפרשנויות השונות שניתנו על ידי בתי המשפט. בתחילה, בתי המשפט נקטו גישה מרחיבה ופירשו "בעלי עניין בקרקע" כך שיכללו גם את אלה שיש להם עניין רק בחלק מהקרקע. עם זאת, בעקבות תיקון 101 לחוק התכנון והבניה, אימץ המחוקק במפורש גישה מצמצמת, לפיה רק מי שבבעלותו חלק מסוים בקרקע בשיעור של 75% ומעלה יכול להיחשב כבעל עניין במקרקעין בעל זכות להגיש תכנית, כל עוד התכנית אינה פוגעת בכל חלק אחר במקרקעין שבו אין למבקש זכויות. השופט קובע כי לשונו הברורה של החוק תומכת בפרשנותו המצמצמת של המשיב, וכי פרשנותם המרחיבה של העותרים מנתקת את סעיף המשנה מהסעיף העיקרי. השופט מדגיש כי מטרת המחוקק בתיקון הייתה לסיים את העמימות בפסיקה ולקבוע הגדרה כמותית ברורה. מאחר שהעותרים אינם עונים להגדרת החוק, הם אינם נחשבים "בעלי עניין" ולכן עתירתם להגשת תכנית נדחית. עוד מציינת השופטת כי הבתים המדוברים אינם רשומים בפנקס הבתים המשותפים, מה שאומר שהם אינם יכולים להיחשב כבית משותף כהגדרתו בחוק. עוד מציינת השופטת כי טענות העותרים לפגיעה הנובעת משינוי קו הבניין נדונו בהחלטות קודמות, וטענותיהם נמצאו חסרות שחר. לסיכום, השופט מדגיש כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול הדעת של רשויות התכנון, ויתערב בהחלטותיהן רק בנסיבות מסוימות, כגון חוסר תום לב או חוסר סבירות קיצוני. מאחר שהמקרה הנוכחי אינו נופל בגדר נסיבות חריגות אלה, העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.