ב"ל 18351-11-14

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה שהגיש מר מוחמד פקיה ז"ל, אשר ביקש להכיר באסתמה שלו כפגיעה בעבודה. התובע עבד כצייר בין השנים 2002-2012 וטען כי עיסוקו תרם לאסתמה שלו. עם זאת, השופט דחה את טענת התובע וקבע כי אין די ראיות להוכיח כי האסתמה של התובע היא מחלת מקצוע או תוצאה של מיקרוטראומה שנגרמה בעבודה. החלטת השופט התבססה על חוות דעת מומחים של שני אנשי מקצוע רפואיים. ד"ר וינברג, מומחה לרפואה תעסוקתית, ציין כי האבחנה של התובע אינה ברורה, והמליץ להפנות את המקרה למומחה ריאות. פרופ' קרמר, מומחה למחלות ריאה, קבע כי התובע סובל מאסתמה שנגרמה כתוצאה מעישון וממחלות ריאה קיימות, כאשר עבודתו תרמה תרומה מזערית למחלה. פרופ' קרמר הדגיש גם את היעדר כל תיעוד של התקפים בעבודה וחלק על חוות דעתו של רופא התובע לגבי הקשר בין עבודתו לאסתמה. בנוסף, ציינה השופטת כי היעדר רישומים רפואיים ממקום מגוריו של התובע בחו"ל והשנים הראשונות לשהותו בישראל פגעו ביצירת קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין תסמיניו. המומחים יכלו לעיין רק בתיק הרפואי של התובע בישראל, מה שהקשה להוכיח כי הסימפטומים שלו החמירו לאחר תחילת עבודתו בחברת ניל שר. בסופו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי מחלתו של התובע אינה מחלה הקשורה לעבודה, ולא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין עבודתו לבין אסתמה. התביעה נדחתה, מבלי שנפסקו הוצאות למי מהצדדים, והותירה לעיזבון התובע זכות ערעור על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.