ע"מ 820/08

תקציר

פסק הדין דן בערעוריהם של שני בעלי קרקעות שניסו לייחס לחברה הכנסות מעבודות פיקוח על מנת לקזז אותה עם הפסדיה הקודמים של החברה, דבר שיביא להימנעות ממס. בית המשפט דחה את הערעורים בקובעו כי לחברה לא הייתה כל מעורבות בפועל בעבודת הפיקוח וכי יש לייחס את ההכנסות לבעלי הקרקע באופן אישי. בית המשפט התייחס גם לטענות הסף שהעלו המערערים, וטען כי המשיב אינו יכול לטעון למלאכותיות העסקה או כי הסכם הפיקוח הוא חוזה למראית עין, שכן טענות אלה לא הוזכרו בנימוקי השומה. עם זאת, בית המשפט דחה טענות אלה בקובעו כי טענות המשיב מבוססות על אותן עובדות וראיות שהוצגו במהלך השומה, ואין בהוספת טיעון משפטי משום קיפוח זכויות המערערים. פסק הדין מעמיק עוד יותר בדיון בקיזוז הפסדים, ומסביר את המגבלות והדרישות לקיזוז אנכי ואופקי. היא מדגישה את המגמה בפסיקה למנוע מנישומים לנצל הפסדים צבורים להקטנת ההכנסה החייבת כאשר הקשר בין ההפסד לבין ההכנסה נעדר סיבה מסחרית מעבר להפחתת מס. בית המשפט דן בהרחבה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ובחריגים לו, תוך הכרה בזכותם של יחידים להתאגד ולנהל עסקים באמצעות חברה תוך ראיית החברה כנישום נפרד. ההכרה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה מאוזנת עם הראייה הכלכלית, הרואה בחברה כלי לטובת בעלי השליטה בה. בית המשפט מבהיר כי ניתן להתעלם מהאופי המשפטי הנפרד של החברה במקרים של עסקאות מלאכותיות, אך מציין כי אין צורך בכך במקרה הנוכחי. במקום זאת, בית המשפט מתמקד בעובדות ומגיע למסקנה כי לחברה לא הייתה כל מעורבות בהסכם הפיקוח והיא מעולם לא ביצעה עבודת פיקוח כלשהי. היא מדגישה את היעדר הראיות שהציגו המערערים לתמיכה בטענתם ואת חוסר העקביות בין הסכם הפיקוח לבין התשלומים ששולמו בפועל. מאחר שבית המשפט קובע כי יש לייחס את ההכנסות מפיקוח ליחידים ולא לחברה, הוא קובע כי לא ניתן להכיר בהוצאות החברה לצורך ניכוי מס. משכך, קובע בית המשפט כי יש לייחס מחצית מהכנסות הפיקוח לכל אחד משני בעלי הקרקע באופן אישי, דוחה את הערעורים ומורה למערערים לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.