עת"מ 8311/08

תקציר

העותרים טענו כי היתר הבנייה לא היה צריך להינתן משום שהיה יסוד להאמין כי ההיתר ינוצל לרעה, ויוביל לבניית שתי יחידות דיור נפרדות, דבר האסור על פי התוכנית. עוד טענו כי מיקומו של הבניין ביחס לכביש, כפי שאושר, מנוגד לנספח הבנייה ולכן לתוכנית. בנוסף, הם טענו כי היתר הבנייה מנוגד להוראות התוכנית בדבר גובה בנייה מקסימלי. לבסוף, טענו העותרים כי ההיתר אינו עומד בדרישות התכנית לעניין סימון עצים. המשיבים טענו כי לגוף התכנון שיקול דעת לפרש את הוראות התכנית וכי ועדת הערר, בהיותה גוף מקצועי, בחנה את החשדות שהעלו העותרים והחליטה לאשר את היתר הבנייה לאחר ביקור במקום. בית המשפט קיבל את טענות המשיבים ודחה את העתירה. בית המשפט הסכים עם החלטת ועדת הערר כי תכניות הבנייה הן לבניין אחד ולא לשתי יחידות נפרדות, וכי פרשנות הוועדה להוראות התכנית ביחס למיקום הבניין ביחס לכביש ולגובה הבניין היא סבירה. עוד קבע בית המשפט כי ההיתר תואם את דרישות התכנית לעניין סימון עצים. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בהוצאות המשיבים בסך של 30,000 ₪.