ו"ע 1137/08

תקציר

העתירה, שהוגשה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, סובבת סביב שתי סוגיות מרכזיות. ראשית, האם ניכוי קצבת הזקנה של המערער על ידי המשיב, בתקופה שבה שיעור הנכות של המערער היה נמוך מ-50%, היה כדין. שנית, האם היה על המשיב להתחיל בתשלום גמלה למערער מהחודש שבו הוגשה בקשתו לפיצויים לנזקקים, ולא מהחודש שבו שיעור נכותו זכאי לגמלה האמורה. המערערת טענה כי מעשיו של המשיב לא היו בהתאם לחוק. עם זאת, הוועדה מצאה כי החוקים הרלוונטיים, קרי סעיפים 4א-4ב ו-4ג1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, קבעו בבירור כי מעשיו של המשיב היו חוקיים. יתר על כן, טענת המערערת כבר נשקלה ונדחתה על ידי בית המשפט העליון, כלומר לא היה מקום להעלותה שוב. באשר למועד תשלום הגמלה פירשה הוועדה את החוק הרלוונטי כקובע כי הזכאות לגמלה נקבעת במועד הגשת הבקשה, ולא במועד עמידה בתנאי הזכאות. לפיכך, החלטת המשיב להעניק הטבות מחודש הגשת הבקשה עלתה בקנה אחד עם החוק. עם זאת, הוועדה הכירה בכך שלמשיב שיקול דעת להקדים את מועד התשלום בארבעה חודשים. אף שהפסיקה לא קבעה הנחיות ברורות להפעלת שיקול דעת זה, הוועדה לא הסכימה עם עמדת המשיב כי קידום אפשרי רק מ"טעמים מיוחדים". משכך, עודדה הוועדה את המשיב לפרש את תנאי הזכאות בנדיבות ולהפעיל שיקול דעת לטובת המערער. ההחלטה התקבלה בהתחשב בנסיבות המקרה הספציפיות, לרבות מעמדו של המערער כניצול שואה.