ת"א 30856-11-13

תקציר

המחלוקת בין עורך הדין התובע לבין הלקוח הנתבע נסובה סביב פרשנות הסכם שכר טרחה לשעת חירום. הלקוחה פנתה לעורך הדין על מנת שייצג אותה בתביעה נגד אגד, מנהל קרן הפנסיה של בן זוגה המנוח, על מנת שיכיר בה כידועה בציבור של המנוח ויזכה אותה בקצבת שארים. עורך הדין הסכים לקחת את התיק על בסיס מגירה, כאשר שכר הטרחה הוא 35% מכל סכום כספי או זכויות שהלקוח קיבל מהקרן. ההסכם נחתם בשנת 2004, ועורך הדין ייצג בהצלחה את הלקוחה במשך שבע שנים עד שהושג הסדר פשרה, המכיר במעמדה של הלקוחה ומזכה אותה בפנסיה חודשית ובסכום חד פעמי להחזרים. עורך הדין טען כי הסכם שכר הטרחה מזכה אותו ב-35% מכלל התשלומים החודשיים העתידיים שהלקוח קיבל מאגד. הלקוחה, לעומת זאת, טענה כי לא הבינה את משמעות ההסכם, וכי שכר טרחת עורך הדין בגין הקצבאות העתידיות לא נדון. בית המשפט בחן את נסיבות חתימת ההסכם, ומצא כי הסברו של עורך הדין ללקוח בדבר הסיכונים והתגמולים שבתיק לא כללו אזכור מפורש של שכר הטרחה בגין קצבאות עתידיות. עוד ציין בית המשפט כי לשון ההסכם אינה חד משמעית, ופרשנותה של הלקוחה סבירה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא אינה משפטנית. בית המשפט הדגיש את חובת האמונים שחבים עורכי הדין ללקוחותיהם, המחייבת בהירות ותום לב בהסכמי שכר טרחה. מאחר שנוסח ההסכם לא היה ברור והבנתו של הלקוח הייתה סבירה, קיבל בית המשפט את פרשנותו של הלקוח. בנוסף, בית המשפט מצא כי שכר הטרחה שדרש עורך הדין היה גבוה באופן לא מידתי, במיוחד בהתחשב בכך שהלקוח כבר שילם לו סכום משמעותי בשכר טרחה בגין קצבאות העבר. לפיכך פסק בית המשפט לטובת הלקוח, דחה את תביעת עורך הדין לשכר טרחה נוסף, והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו, בהתחשב באופיו האמיתי של הסכסוך.