ע"א 793/75

תקציר

בתיק מורכב בו היו מעורבות מדינת ישראל והמערערים, דן בית המשפט שלערעור בתביעת פינוי בקרקע ציבורית בה בנו המערערים מבנים מעבר לחוזה החכירה לשנה. בתחילה פסק בית משפט קמא על פינוי, וראה במערערת מס' 1 רשות שהרשאתה ניתנת לביטול. עם זאת, המערערים טענו כי הם דיירים מוגנים לפי חוק הגנת הדייר, או לכל הפחות אינם צריכים להתפנות בשל תפקידם כרשות. ערכאת הערעור מצאה כי חוק הגנת הדייר אינו חל על ההסכם ביניהם משנת 1951. יתר על כן, בית המשפט בחן האם למערערים הייתה רשות מבעל הקרקע, ואישר זאת כבירור עובדתי שאין בו כלל אוניברסלי המבחין בין בעלי קרקע ציבוריים לפרטיים. באופן מכריע, נקבע כי בעלי קרקע אינם יכולים לבטל באופן חד-צדדי היתר מרגע שניתן לרשות, כאשר שיקולים הוגנים מונעים פינוי אלא אם הצדק דורש אחרת. בית המשפט הדגיש כי כל ביטול צריך לכלול פיצוי בגין שיפורים שנעשו על ידי הרשות. למרות החששות הראשוניים מפני הסגת גבול, ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי סוגיות ההרשאה והסמכות לא זכו להתייחסות הולמת בפסק הדין המקורי, דבר המחייב גישה חדשה. בסופו של דבר, הערעור התקבל, לטובת המערערים בכך שמנע פינוי מיידי והכיר בהשקעותיהם. אם לא ייפתר, הומלץ לבעלי הקרקע לבטל רשמית את הסמכות ואולי אף להתדיין, כאשר המערערים פסקו הוצאות בתהליך.