רע"א 3557/02

תקציר

המקרה עסק בסכסוך על פיצוי בגין הפרת חוזה בעיקר בין חברת טחינה לשותפה. בשנת 1995 נחתמו שני הסכמים: האחד להקמת חברת מניות משותפת חדשה להפעלת מפעל, והשני למכירת נכסי החברה לגוף חדש זה. המשיבה מס' 1 הפרה הסכמים אלה, דבר שהוביל לקשיים כלכליים עבור המבקשים. בית משפט השלום פסק תחילה פיצויים הכוללים מניות שלא שולמו, תשלומי ריבית ואובדן השתכרות, אך ניכה סכום עבור המכירה המאוחרת של המפעל. בערעור תיקן זאת בית המשפט המחוזי, במיוחד בכל הנוגע לשווי המניות ולניכוי נוסף של תמורת המכירה. המבקשים ערערו על ניכויים אלה, וטענו כי תמורת המכירה אינה צריכה להפחית את הפיצוי שלהם, שכן היא לא טופלה בהליכים קודמים והם נשאו במאמצים ובעלויות משמעותיות בקיום המפעל. הם גם מתחו ביקורת על הערכת נזקיהם, למעט מלוא תמורת החוב עליה הוסכם במקור. בתי המשפט התווכחו בשאלה האם פעולות לאחר הפרה צריכות להשפיע על הפיצויים, כאשר ההחלטה הסופית מיישבת עמדות אלה על ידי שמירה על נזקים הקשורים לרווחים צפויים מבלי לכלול ניכויי מכירה, אם כי חסרות ראיות מלאות לשווי הארגון לפני ההפרה. השופט ריבלין, בגיבוי המשנה לנשיא והשופט ג'ובראן, קבע כי אין להפחית מתמורת המכירה את הפיצוי, ובכך חיזק את סיבת ההפרה בנזיקין ודחה את האחריות לנטל חוזי בלתי צפוי על המשיבה מס' 1. הדבר חיזק את עקרונות הפיצוי בחוק החוזים כך שיכסו נזקים צפויים ללא ניכויים בלתי מוצדקים.