בג"צ 122/73
פסק-דין עליון
תקציר
העותרים, שהיו בעלי חלקות קרקע בתל אביב, תבעו פיצויים מהוועדה המקומית לאחר שתכנית מתאר משנת 1953 שינתה את ייעוד נכסיהם מקרקע לבנייה לשטחים ציבוריים פתוחים לצורך הפקעה. לפי סעיף 34 לפקודת בניין ערים, 1936, היו להם שישה חודשים ממועד כניסת התכנית לתוקף לבקש פיצויים, אבל הם לא עשו זאת. בשנת 1965 האריך חוק התכנון והבנייה את המועד לשנה והסמיך את שר הפנים להאריך אותו עוד יותר. בשנת 1969 ביקשו העותרים הארכה, אותה העניק השר בתחילה אך מאוחר יותר ביטל בנימוק של חוסר סמכות. בג"ץ קבע כי סעיף 197 לחוק משנת 1965 אינו יכול להחיות את זכותם של העותרים שפקעה וכי תקופת ההתיישנות מולידה זכות מהותית. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט אשר ואליה הצטרף השופט מני, קבעה כי פקודת הפרשנות והמשפט המקובל האנגלי מכתיבים שניהם תחולה פרוספקטיבית של החוק משנת 1965. השופט ויתקון, בדעת מיעוט, טען לתחולה רטרואקטיבית, במיוחד במקרים של משפט מנהלי שבהם אזרח תבע פיצויים מהרשות. בית המשפט דחה את העתירה והורה לעותרים לשלם את הוצאות המשיבים.
בג"צ 122/73 אלברט עבאדי, ו-25 אח' נ' שר הפנים, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [20.3.73, 27.12.73, 12.3.74, 13.5.74], עליון (13.5.1974)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.