ע"א 842/90

תקציר

המערער, תושב חוץ ובעל חלקת קרקע, תבע פיצויים מהוועדה המקומית לתכנון ובניה בגין נזק שנגרם מתכנית מתאר מחוזית שהגבילה את אפשרויות הבנייה בשטחו. הוועדה דחתה את טענתו וקבעה כי התוכנית החדשה לא פגעה בסיכויי הבנייה שלו וכי כל נזק היה סביר ולא צודק לשלם. לאחר מכן פנה המערער לבית המשפט המחוזי, אשר מצא כי נגרם נזק כלשהו אך לא כימת אותו וקבע כי חל הפטור מפיצויים בסעיף 200 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט העליון קבע כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו בכך שלא כמת את הנזק ולא שקל את הצדק של תשלום פיצויים כנדרש בסעיף 200. היא הבהירה את התנאים לפטור מפיצויים לפי סעיף 200: התכנית צריכה ליפול בגדר סעיפי המשנה של סעיף 200, על הנזק להיות סביר בנסיבות העניין (כאשר שיעור הפגיעה הוא הפרמטר העיקרי), ועליו להיות בלתי צודק לשלם פיצויים. בית המשפט קבע כי יש להעריך את סבירות הנזק במנותק מהשאלה האם מדובר בתוצאה צפויה של התכנית והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע את שיעור הנזק והאם הוא סביר, ואם לא – האם אין זה צודק לשלם פיצויים למערערת. החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה אפוא, והתיק יידון מחדש.