בר"מ 4991/04

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על ארנונה שנגבית מהמשיב שהחזיק בנכס משרדים. המערערת, העירייה, חייבה תחילה את המשיב בגין השטח העיקרי של הנכס אך לא בגין חלקם היחסי בשטחים המשותפים. בהמשך ביקשה העירייה לחייב את המשיבה רטרואקטיבית בגין השטחים המשותפים לשנים 1998 ו-1999 בשיעור "מבטחים". המשיב ערער לבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר ביטל את החיובים הרטרואקטיביים וקבע כי יש לחייב את השטחים המשותפים בשיעור נמוך יותר. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. המערערת ויתרה על תביעתה בדבר רטרואקטיביות אך עמדה על כך שהשטחים המשותפים יחויבו בשיעור "המבטחים". המשיב טען כי יש לחייב את השטחים המשותפים בתעריף נמוך יותר, שכן נעשה בהם שימוש שונה מהשטח העיקרי. בית המשפט העליון קיבל את טענת המערערת, בקובעו כי יש לסווג את השטחים המשותפים עם השטח העיקרי, ולחייבו לפי תעריף "המבטחים". פסק הדין דן גם בסמכויות ועדת הערר ובית המשפט קמא בעניין הארנונה, תוך הדגשת הצורך בתיקוני חקיקה בשל ההתדיינות האינסופית בתחום זה. בנוסף, הדגיש בית המשפט את המצב הבלתי סביר בכל הנוגע לסיווגי ארנונה וסמכויותיהם, והדגיש את הצורך בבירור ובפישוט הליכי החקיקה.