ת"א 42050-04-18

תקציר

לנתבעים הייתה זכות להשכיר את הדירה כרצונם, כל עוד התקיימו שני תנאים: שוכר המשנה יקיים מצוות ותורה, ודמי הסכמה בסך 100 ₪ יתווספו לדמי השכירות אם הדירה תושכר בשכירות משנה. התובעים לא הביאו כל ראיה לסתור את החוזה או להוכיח כי הנתבעים הפרו את ההסכם. היעדרותם של הנתבעים מהדירה לא היוותה נטישה שכן היה להם קשר רציף אליה והתכוונו לחזור. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הנתבעים הפיקו רווח בלתי הוגן מהשכרת המשנה של הדירה. החוזה עצמו התייחס לשכירות משנה עם דמי הסכמה, והרווח לא היה בלתי פרופורציונלי ביחס לסכום ששילמו הנתבעים לתובעים. לפיכך, נדחתה תביעת הפינוי על בסיס רווח בלתי הוגן. מאחר שהתובעים לא הוכיחו אף אחת מטענותיהם, דחתה השופטת את התביעה והורתה להם לכסות את הוצאות הנתבעים, כולל שכר טרחת עורך דין בסך 7,000 שקל.