ע"פ 344/99

תקציר

בתיק נגד המערער בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הגיש המערער בקשות לפסול את השופט בשל משוא פנים לכאורה, הן במהלך המשפט והן לאחריו. בתחילה, בקשתו של המערער התבססה על החלטות פרוצדורליות שנתפסו כדעות קדומות; עם זאת, טענות אלה נדחו על ידי בית משפט קמא ואושרו בערעור. שנתיים לאחר מכן הוגשה בקשת פסילה נוספת, שנסמכה במידה רבה על מכתבו של מר שמאי ליבוביץ, מתמחה לשעבר של השופט, שהצביע על משוא פנים ודעות קדומות לאורך כל ההליך. במכתב נטען כי לשופט דעה שלילית על המערער, המבוססת על שיחות בתוך אולם בית המשפט ומחוצה לו. למרות הטענות, בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי המכתב נובע מנקמנות בנוגע לסיום התמחותו של ליבוביץ. בית המשפט שב והדגיש כי אינטראקציה שיפוטית עם מתמחים מותרת והכרחית לצרכי דיון, תוך שימת דגש על אמון וסודיות ביחסים אלה. בית המשפט העליון לא מצא ראיות אובייקטיביות למשוא פנים, וקבע כי פיתוח דעות במהלך המשפט והבעתן הפנימית הן חלק מההליך השיפוטי, ובלבד שקיימת פתיחות אמיתית לבחינה מחודשת. ערעורים שהדגישו תלונות פרוצדורליות שנדחו בעבר או שאינן קשורות לעילות הפסילה שהוצעו נדחו. בית המשפט הגיע למסקנה כי מאמציו של המערער לא הצליחו להוכיח משוא פנים של ממש, אלא ראו בטענות חלק מאסטרטגיה אדוורסרית ולא שיקוף של התנהגות שיפוטית פסולה. לפיכך, הערעור נדחה, ובכך חיזק את היושרה והעצמאות הנדרשות בהתנהלות שיפוטית.