עמ"נ 56530-12-15

תקציר

פסק הדין דן בסיווגה של חלקת קרקע לצרכי ארנונה. המערער טען כי יש לסווג את הקרקע הנדונה כרחוב, אשר אינו נכלל בהגדרת "נכסים" ולפיכך אין לחייבו בארנונה. לחילופין, טען המערער כי יש לראות בקרקע כבושה, שגם היא אינה חייבת במס שכן יסודות ה"שימוש" וה"החזקה" אינם מתקיימים. המשיב, לעומת זאת, טען כי יש לסווג את הקרקע כ"קרקע שעיקר ייעודה הוא בבניין", החייבת במס. בית המשפט בחן את הגדרת "רחוב" וקבע כי הקרקע הנדונה אינה מתאימה ככזו, שכן היא מיטיבה בראש ובראשונה עם דיירי הבניין ואורחיו, ובאופן שולי בלבד עם הציבור. לפיכך נקבע כי אין לראות בקרקע רחוב, אלא שטח המשמש לבניין. לאחר מכן דן בית המשפט בסיווג הקרקע כקרקע תפוסה. נמצא כי הקרקע אינה נחשבת לקרקע תפוסה, שכן נעשה בה שימוש עם המבנה. על פי התקנות הרלוונטיות, הגדרת "בניין" כוללת את שטח הקרקע ששימושו העיקרי הוא בבניין, ולכן הקרקע הנדונה אינה מהווה קרקע תפוסה, שיש להשתמש בה ולהחזיקה בנפרד מבניין. עוד טען המערער כי יש לגבות ארנונה בגין השטח המשותף באופן יחסי רק לשטחים המכוסים. עם זאת, בית המשפט פירש את התקנות הרלוונטיות כך שיכללו את הקרקע המשמשת עם הבניין בהגדרת "בניין", ולכן כל השטח, מקורה וחשוף, חייב במס. לבסוף, התייחס בית המשפט לסוגיית מקומות החניה הממוקמים על גג הבניין. המערערת טענה כי יש לסווגם כ"חניונים – שטח מקורה", דבר שיביא לשיעור ארנונה נמוך יותר. בית המשפט בחן פסקי דין קודמים במקרים דומים והגיע למסקנה כי החניות אינן מהוות "חניון" שכן הן אינן פתוחות לציבור הרחב ואינן מקלות על מצוקת החניה באזור. לפיכך, דחה בית המשפט את טענות המערערת וסיווג את החניות כשטח שאינו ארנונה הנלווה לאזור העיקרי. משכך, נדחתה העתירה, והמערערת נדרשה לשאת בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪.