ע"ע 38851-05-10

תקציר

הפרשה נסובה סביב ההכרה ביוצאי אתיופיה כ"אסירי ציון" לפי חוק הפיצויים לאסירי ציון. המשיבים, יחד עם עולים נוספים מאתיופיה, ניסו לחצות את הגבול לסודן כדי לעלות לישראל, אך נעצרו והוחזקו במעצר לתקופות שונות העולות על שישה חודשים. המשיבים ביקשו הכרה כ"אסירי ציון", בקשה שנדחתה על ידי הרשות המוסמכת וועדת הערר. בית המשפט המחוזי קיבל את עתירת המשיבים והוביל את המדינה לערער. המדינה טענה כי יש לדחות את תביעת המשיבים בשל שיהוי ניכר בהגשה, וכי שגה בית המשפט המחוזי בפירוש המונח "פעילות ציונית". אולם בית הדין לעבודה פסק לטובת המשיבים, והכיר בזכותם להיות מוחכרים כ"אסירי ציון". שאלת המפתח שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם רצונם של המשיבים לעלות לישראל ומעבר הגבול הבלתי חוקי שלהם מהווה "פעילות ציונית" כהגדרתה בחוק. בית המשפט בחן את ההיסטוריה החקיקתית של החוק ומצא כי המונח "פעילות ציונית" הושאר במכוון בלתי מוגדר, לפרשנות על ידי הגופים המנהליים. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטות ועדת הערר, שכן נראה כי הן התקבלו כדין ובהתאם למדיניות שנקבעה. בנוסף, לא נמצאו ראיות לאפליה נגד המשיבים. בית המשפט הכיר אמנם במאמציהם ובסבלם הראוי להערכה של המשיבים, אך קבע כי הקניית מעמדם וזכויותיהם על פי החוק היא עניין למחוקק ולרשויות המבצעות. משכך, התקבל הערר, והחלטות ועדת הערר אושרו, ללא כל הצדקה להוצאות.