ת"א 11885/04

תקציר

המחלוקת בין המוסד לביטוח לאומי (התובעת) לבין אלמנתו ומבטחו של נהג מונית עצמאי (הנתבעים) נסבה סביב השאלה האם המונית בה נפגע הנהג המנוח היא "רכב של מעביד". אם כך היה, המל"ל לא היה מחויב לפצות את הנתבעים על סמך הסכם ספציפי בפוליסת הביטוח הרלוונטית. בית המשפט איחד תיק זה עם שניים נוספים כדי לענות על השאלה הפרשנית של המונח "רכב מעביד". בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעים כי כוונת הצדדים הייתה שהתקופה תכלול כלי רכב בבעלות או בשכירות של המעסיק. מכיוון שהרכב נרשם על שם צד שלישי, בית המשפט היה צריך לקבוע את הבעלות הקניינית של המונית. הנאשמים טענו כי הרכב היה בבעלות הנהג המנוח ואשתו, למרות היותו רשום על שם אדם אחר. התובעת טענה כי הרישום, המהווה ראיה חזקה לבעלות, אינו ניתן להפרכה על ידי טענות הנתבעים. עם זאת, בית המשפט קיבל את ראיות הנתבעים, לרבות תצהיר האלמנה ותצהיר המבטחת, שניהם מצביעים על כך שהמנוח ואשתו היו הבעלים האמיתיים של הרכב. המבטחת גם שילמה את מלוא שווי הרכב ליורשי המנוח, דבר התומך עוד יותר בטענת הנתבעים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעים הצליחו להפריך את חזקת הבעלות על סמך הרישום ולהסיר את נטל ההוכחה. נמצא כי המונית הייתה בבעלות המנוח ומאחר שנפגע בעת שנהג בה לצורכי עבודה, המל"ל לא חויב לפצות את הנתבעים בהתאם לתנאי הפוליסה. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת המל"ל והורה לה לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים ובשכר טרחת עורכי הדין בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה התווסף לחיובים קודמים שהוטלו על התובע.