ת"א 7877-02-22

תקציר

התובע, שבבעלותו שני כלי רכב, עתר לבית המשפט למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא אינו עוד הבעלים או המשתמש בכלי הרכב המדוברים, אשר פורקו לאחר מכירתם. מטרת הצהרה זו היא למחוק חוב כספי הקשור לאגרה השנתית שמטיל משרד התחבורה בגין השימוש בכלי רכב אלה. התובע טען כי מאחר וכלי הרכב אינם קיימים עוד, אין מקום לגבות אגרה. משרד התחבורה והמרכז לגביית קנסות טענו כי התובעת לא פעלה בהתאם לנוהל התקין בכך שלא דיווחה על פירוק כלי הרכב במועד כנדרש בחוק. עם זאת, בית המשפט מצא כי אין בסיס חוקי ליצירת חסם המונע מבעלי כלי רכב להגיע לערכאות בעניינים אלו. השופט הדגיש כי התקנות הרלוונטיות אינן מפרטות את ההשלכות של אי דיווח, וכוונת המחוקק הייתה לפטור בעלי רכב מתשלום אגרות בגין כלי רכב שפורקו. בנוסף, בית המשפט הכיר בכך שמשרד התחבורה הסכים בעבר למחוק חובות דומים בהליכים משפטיים. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי התובע הביא ראיות מספיקות לכך שכלי הרכב אכן פורקו במועדים שקבע. לפיכך פסק השופט לטובת התובעת, קבע כי כלי הרכב הוצאו משימוש במועדים הנקובים והורה על מחיקת חוב אגרת הרישוי השנתית החל מאותם מועדים. כמו כן הורה השופט על הפסקת הליכי הגבייה הקשורים לאגרות אלה. למרות שהתובע לא דיווח על הפירוק במועד, בית המשפט לא פסק הוצאות למי מהצדדים, והכיר בכך שהמצב נוצר עקב טעותו של התובע. פסק דין זה, מיום 18.10.2022, מאשר כי התובעת זכאית לסעד המבוקש, ועל משרד התחבורה למחוק את החוב.