עמ"ש 71095-11-20

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שקיבל תביעה כספית ונזיקית של בעל נגד אשתו בגין "הונאת אבהות". בני הזוג, שהיו נשואים והביאו לעולם ילד משותף, נפרדו, מה שהוביל את הבעל לגלות כי הילד אינו בנו הביולוגי. האישה טענה כי מעשיה נועדו לשמור על שלמות המשפחה וכי עקרות הבעל הביאה אותה לקבל תרומת זרע ללא ידיעתו. בית המשפט לענייני משפחה הכיר במושג "הונאת אבהות" והורה לאישה לשלם לבעלה פיצויים מוגדלים ופיצויים עונשיים. אולם ערכאת הערעור הפכה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. היא הדגישה את הנזק הפוטנציאלי לרווחת הילד ואת המחיר החברתי של הכרה ב"הונאת אבהות" כטענה תקפה. בפסק הדין הודגש כי מקרים כאלה עלולים לפגוע רגשית בילד, ליצור ערפול ביחס לאביו הביולוגי ולהשפיע על יחסיו של הילד עם אביו החוקי. יתר על כן, בית המשפט הטיל ספק בתדירותם של מקרים אמיתיים של "הונאת אבהות", והדגיש כי הם נדירים בשל הצורך של האם לדעת בוודאות כי הילד אינו של בן הזוג, בעוד בן הזוג נותר לא מודע. פסק הדין התייחס גם לקשר ההדוק בין ניאוף להונאת אבהות, והציע כי שלילת עוולה בגין ניאוף צריכה להוביל גם להכחשת "הונאת אבהות". בית המשפט הגיע למסקנה כי החסרונות החברתיים של הכרה בעוולה כזו עולים על יתרונותיה. בנוסף, ערכאת הערעור מצאה סתירות בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר בנוגע לפסיקת פיצויים עונשיים, וקבעה כי הנסיבות אינן מצדיקות ענישה כה חמורה. תחת זאת, דחתה ערכאת הערעור את תביעת המשיב ובחרה שלא לחייבו בהוצאות כלשהן, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה.