ב"ל 33375-05-19

תקציר

פסק דין זה סובב סביב שתי שאלות מרכזיות הנוגעות לתביעת נפגעי עבודה: הקביעה כדין של בסיס שכרו של התובע לתשלום גמלה והאם יש לדחות את התביעה בשל איחור בהגשתה. התובע, מבוטח עצמאי, עבר תאונת עבודה ביולי 2005 וניהל מספר הליכים נגד הנתבעת, לרבות ערעורים הנוגעים לחישובי קצבאות והחלטות רפואיות. המחלוקת המרכזית נוגעת לבסיס השכר הראוי לחישוב ההטבות, כאשר התובע טוען לסכום גבוה יותר מזה שקבעה הנתבעת. על החלטת הנתבעת בעניין בסיס השכר, שהתקבלה ביוני 2011, לא הוגש ערעור והיא נחשבת חלוטה. בית המשפט מתייחס תחילה לסוגיית השיהוי, ודוחה את טענת התובע כי יש להאריך את המועד להגשת תביעה כנגד חישוב הגמלה. נפסק כי התביעה, שהוגשה בשנת 2019, מתעכבת באופן משמעותי, ואין נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכה. לפיכך, טענת השיהוי של הנתבע מתקבלת. עם זאת, בית הדין עובר לבחון לגופה של קביעת בסיס השכר. בהתחשב בחוקים ובתקנות הרלוונטיים, בית המשפט מגיע למסקנה כי החלטת הנתבע לבסס את החישובים על השומה הסופית של מס ההכנסה של התובע לשנת 2005, שעמד על אפס, הייתה כדין. תקנה 11 חוסמת את התובע מלתבוע רטרואקטיבית הכנסה גבוהה יותר. בית המשפט דוחה את טענת התובע כי יש להתחשב בהכנסות בשנים שלאחר התאונה, שכן החוק מפרט את הרבעון שקדם לפגיעה. בנוסף, בית המשפט אינו מוצא כל הצדקה לטענת התובע כי פסק דין קודם חייב את ההתחשבות בהכנסה לאחר הפגיעה, תוך הדגשה כי הוא מתייחס להוראה רגולטורית אחרת. מאחר והתובע נפגע בתאונת עבודה, בית הדין קובע כי עדכון ההכנסות על ידי הנתבעת על פי השומה האחרונה היה כדין. כמו כן, בית המשפט אינו פוסק הוצאות, בהתחשב במצבו הרפואי של התובע ובאופי ההליך. פסק הדין הוא לטובת הנתבע, והתביעה נדחית, אם כי לצדדים יש זכות ערעור תוך 30 יום. החלטה זו התקבלה על ידי הרכב שכלל את נציג העובדים מר אבשלום אייזנר וסגנית הנשיא השופטת רוית צדיק, בנוכחות נציגת המעסיקים גב' שלומית לוי.