ת"א 57989-10-21

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב השאלה האם הנתבע התגורר עם אביו המנוח בשנים 2017 ו-2018, דבר שיזכה אותו להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית ששכר אביו מהתובע. הדירה המדוברת הושכרה על ידי התובעת, חברת דיור ציבורי, להורי הנתבע בשנת 1984. האב הוכר כנכה וקיבל פנסיה. האם עזבה את הדירה בסביבות השנים 2006-2007, והבן (הנתבע) ואחיותיו התגוררו עם אביהם. קיימות ראיות רבות, לרבות רישומי משרד הפנים ומסמכים רשמיים נוספים, המצביעים על כך שהנאשם התגורר עם אביו בדירה לפחות עד שנת 2016. התקופה הקריטית המדוברת היא אפוא 2017 ו-2018. התובעת הסתמכה רבות על שני דוחות ביקורת שנתיים (ביקורי מעגל) משנת 2017 ומשנת 2018, בהם צוין כי הנתבע אינו מתגורר בדירה. עם זאת, דוחות אלה מולאו בצורה גרועה, הכילו מחיקות ותיקונים, וחסרו פרטים חיוניים. יתר על כן, מחבר הדו"ח לשנת 2017 לא הובא להעיד, ומחבר הדו"ח לשנת 2018 הודה כי לא ערך חקירה יסודית והסתמך אך ורק על התרשמותו. מנגד, הציג הנתבע עדויות שכנים וחברים, וכן מסמכים רשמיים, המעידים כי אכן התגורר בדירה לאורך כל התקופה שבמחלוקת. גרסתו לאירועים נותרה עקבית, בעוד שגרסתו של התובע הכילה כמה סתירות. בית המשפט מצא את טענותיו וראיותיו של הנאשם משכנעות יותר. בית המשפט קבע כי הנתבע התגורר ברציפות בדירה בשנים 2017 ו-2018 ולכן, על פי חוק הדיור הציבורי, יש להכיר בו כדייר ממשיך. התובע חויב לשלם לעד הנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.