בר"ע 213/09

תקציר

במקרה זה, עיתונאי מידיעות אחרונות, ישראל מוסקוביץ, נתקל בשלוש תגובות טוקבק מכפישות באתר של הוצאה לאור, שתקפו את דמותו ואת עבודתו. מוסקוביץ' רצה לנקוט צעדים משפטיים נגד המגיבים האנונימיים, אך נזקק תחילה לכתובות IP ממפעיל האתר כדי לזהות אותם. בית משפט קמא דחה את בקשתו, מה שהוביל לערעור. שופט הערעור הכיר באינטרסים המתחרים הכרוכים בכך, ובהם חופש הביטוי, הפרטיות וההגנה מפני לשון הרע, אך סבר כי יש להתחשב באופיו הייחודי של האינטרנט ובחשיבות האנונימיות ברשת. השופטת הסכימה עם גישתו הכללית של השופט י' עמית, שהציע להוסיף "דבר נוסף" למבחן שהציעה השופטת אגמון-גונן, המחייב את הפרסום לעלות כדי מעשה פלילי בגין גילוי זהות. השופט הדגיש את ההיבטים החיוביים של האנונימיות ברשת ואת תפקידה בקידום הדמוקרטיה וחופש הביטוי. תוך יישום גישה זו, קבע השופט כי ההערות, אף שיש בהן פוטנציאל להוצאת דיבה, אינן מצדיקות את חשיפת זהותם של המגיבים, במיוחד לאור העובדה שלא פורסמו, ולשונם המעורפלת וחוסר השפעתם מפחיתים את פגיעתם. לפיכך, בקשתו של מוסקוביץ' לקבל את כתובות ה-IP של המגיבים נדחתה. החלטה זו מדגישה את הערך של אנונימיות מקוונת וגישה מאוזנת לתביעות לשון הרע באינטרנט, הדורשות יותר מאשר טענות על עוולות לצורך חשיפת זהות.