ע"א 9609/01

תקציר

הערעורים והערעורים שכנגד עוסקים בסכסוך מורכב בנוגע להסכם שכר טרחה בין מר אריה דגן, שיזם את הקמת קניון מול הים באילת, לבין ד"ר יוסף שגב, עורך דין המייצג אותו ואת החברות הקשורות אליו בסכסוך כספי עם הבנק הבינלאומי. הסכמי העמלות המקוריים היו תלויים בהפחתת תביעות הבנק נגד דגן, אך הושג הסדר לפיו הבנק הפך למשקיע בקניון, מה שהפך את ההסכמים הראשוניים למיושנים. נחתם הסכם שכר טרחה שלישי, המבטיח לשגב אחוזים מהכספים שיתקבלו על ידי בעלי המניות או הדירקטורים בחברה. בהמשך ערערו דגן וחברתו על זכאותו של שגב על פי הסכם זה, בטענה כי הוא מכביד וקבוע שלא בצדק, ואילו שגב טען כי ההסכם חל ללא הגבלת זמן על כלל בעלי המניות, הקיימים והעתידיים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע צידד במידה רבה בשגב, אך ציין כי ההסכם חל רק על כספים שנמשכו על ידי בעלי המניות ולא על השקעות של בעלי מניות חדשים כמו אופק, שהצטרפו בהמשך. ערעורו של דגן על כך שההסכם נחתם תחת לחץ נדחה כבלתי מבוסס, והניסיונות לתבוע פיצויים משגב נכשלו מחוסר ראיות. עיקר עיסוקו של התיק היה בפרשנות היקפו ומשכו של הסכם שכר הטרחה. השופט ג'ובראן הציע להגביל את משך ההסכם על בסיס פרשנות, ואילו הנשיא א' ברק חלק עליו, וקבע כי שכר הטרחה של שגב צריך להתייחס רק לבעלי המניות המקוריים ללא הגבלת זמן. בסופו של דבר, פסק הדין העדיף את עמדתו של הנשיא ברק, הגביל את זכותו של שגב לכספים הקשורים לבעלי המניות המקוריים, דחה את הערעורים לביטול ההסכם ודחה את הטענות שכנגד בדבר משכו הבלתי סביר. בהחלטה זו לא נפסקו הוצאות.