ע"א 1062/20

תקציר

במקרה הנדון, עסק בית המשפט בהתנהלותו של סימון, בעל דין שעסק בהתמדה בפעולות משפטיות מטרידות נגד גורמים שונים, לרבות מדינת ישראל. למרות היותו מיוצג על ידי עורך דין, סיימון המשיך להגיש בקשות וערעורים רבים, גם לאחר דחיות ברורות. פעולות אלה כללו ניסיונות לפסול שופטים ולעכב הליכים, תוך הפגנת דפוס של התדיינות סדרתית וטורדנית ללא בסיס משפטי מהותי. מעשיו של סימון תוארו כניצול שיטתי לרעה של ההליך המשפטי, היוצר עומס מיותר על מערכת בתי המשפט ועל המעורבים, לרבות משאבים ציבוריים הממומנים על ידי משלמי המסים. בית המשפט הדגיש כי בעוד שלכל אדם יש זכות לגשת לערכאות, זכות זו אינה חלה על התנהגויות המשבשות, מעכבות או מטרידות במכוון. בהתחשב בחומרת התנהלותו של סימון ובעקשנותו, שקל בית המשפט הוצאת צו חסימה למניעת ניצול לרעה נוסף, תוך הקפדה שצווים אלה לא יגבילו לחלוטין את הגישה לצדק – זכות יסוד דמוקרטית. בית המשפט הכיר בכלים המשפטיים הקיימים למיתון התנהגויות כאלה, אך מצא אותם בלתי מספקים במקרה קיצוני זה, והצדיק את הצורך באמצעים מחמירים יותר. צו חסימה נקבע כנחוץ כדי להגן הן על שלמות המערכת המשפטית והן על זכויותיהם של בעלי דין אמיתיים. בית המשפט הורה להגביל את סיימון מהגשת תביעות שמטרתן להפוך החלטות שהוסדרו, למעט ערעורים משפטיים, והדגיש כי כל תביעה חדשה תזדקק לשיקול דעת שיפוטי לפני ההליך. בית המשפט קרא לחקיקה לפעול לקביעת קווים מנחים ברורים יותר לטיפול בהטרדת בעלי דין, שישקפו את האיזון בין זכויות הפרט לבין ההגנה על יעילותה של מערכת המשפט. כתוצאה מכך, ההחלטה כללה עיצום כספי נגד סיימון, מה שחיזק את הצורך במיצוי הדין בהליכים משפטיים.