ת"א 411/04

תקציר

נראה כי פסק דין ארוך זה סובב סביב תיק הפקעת קרקעות. פסק הדין מסכם מאבק משפטי מורכב בין תובעים שהיו בעלי קרקע מופקעת לבין הנתבע, ככל הנראה הממשלה או גוף ציבורי, שהפקיע את הקרקע. הנושא המרכזי היה קביעת הפיצוי הראוי לתובעים בגין ההפקעה ומועד חישוב דמי החכירה האבודים. התיק החל בשנת 2004 והיו לו פסקי דין רבים לפני שהגיע לפסק דין סופי זה שניתן ביוני 2017. פסק דין ראשוני של בית המשפט המחוזי משנת 2015 הורה לנתבעת לשלם לתובעים כ-913,000 ₪, סכום שתוקן מאוחר יותר לכ-1,013,000 ₪. עם זאת, בית המשפט העליון הפך פסק דין זה בשנת 2016 והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. בית המשפט המחוזי מינה שמאי שיעריך את הפיצויים, ובסופו של דבר הסכימו שני הצדדים לקבל את חוות דעתו של השמאי, והותירו רק סוגיה אחת שנותרה פתוחה – חישוב דמי החכירה האבודים. המחלוקת המרכזית הייתה האם יש לראות בתשלום ששילמה הנתבעת בעקבות פסק הדין הראשוני של בית המשפט המחוזי כפיצוי בגין הקרקע המופקעת, ובכך לעצור את צבירת דמי החכירה האבודים. התובעים טענו כי אין לראות בתשלום פיצוי, בעוד הנתבע טען כי כן. השופט ניתח בהרחבה את הדינים הרלוונטיים, לרבות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) משנת 1943 והפסיקה, והגיע למסקנה כי התשלום ששילם הנתבע לאחר פסק דינו הראשוני של בית המשפט המחוזי אינו פיצוי בגין הקרקע. משכך, הכריע השופט לטובת עמדת התובעים כי דמי החכירה האבודים ימשיכו להצטבר עד לפסק הדין הסופי. השופטת קבעה כי על הנתבעת לשלם לתובעים כ-1,641,000 ₪, בניכוי הסכומים שכבר שולמו, בסך כולל של כ-1,013,000 ₪. בנוסף, חויב הנתבע בהוצאות המשפט של התובעים ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 93,600 ₪. השופטת הדגישה כי ההחלטה היא סופית, ולא נדרש שיפוי נוסף מהתובעים, כפי שביקשה הנתבעת. פסק דין מקיף זה מספק סיכום ברור ותמציתי של המאבק המשפטי המורכב, הפותר את המחלוקת על הפקעת קרקעות ופיצויים.